בעצם, לא באמת הייתה חתונה,
אבל זה נשמע כמו שם מעולה לסרט טראגי. סרט של מאות בני אדם ששותפים לאותו הכאב.

מעולם לא עברתי שבוע קשה כמו זה.
כן, עברתי מוות של בני משפחה וכן, עברתי גם מוות של הורים של חברים.
מעולם לא הייתי מוכנה ולא הצלחתי לקבל בהבנתי מוות של אנשים מהצבא.
גם אני נכנסתי השבוע לסטטיסטיקה, ש"כל אחד מכיר מישהו שמת בצבא".

אי אפשר להבין כזה דבר.
הגוף שלי לא יכול להכיל עוד בור כ"כ שחור ועמוק של כאב ואובדן.
נכון, אני לא בת או אחות או דודה של מישהו שנהרג.
וכן, אולי לא הייתי חברה לחיים של אחד מהם.
זה לא משנה את הכאב.
זה לא מקטין או מגביר את כמות הדמעות כשאתה רואה את הארון עטוף בדגל ישראל, וכל החבר'ה מהטייסת שלך מתפרקים וקורסים נפשית תחתיו.
אתה לא יכול להבין איך כל הסרנים של הטייסת שלך יכולים לשבת בתוך הרכב הצבאי, מלווים אותם בפעם האחרונה אותם.
או לשמוע את האחים מדברים עליהם, על העיניים הטובות של כולם ורגש החברות והרעות. וכמה שהם אהבו את הטייסת ונהרגו כשהם עשו את הדבר שהם הכי אוהבים.

יש לי כ"כ הרבה שאלות לשאול, והשאלות נותרות ללא מענה.
אני מנסה להבין, לסגור את התיבה שפתוחה בתוכי, ולשמור אותה בצד, בפנים, בין שאר הקופסאות הסגורות שהשלמתי עם קיומן.

אני רוצה לדעת איך זה נראה
מה הם הרגישו
מה עבר להם בראש
מה הדבר האחרון שראו
מה הדבר האחרון שהחזיקו
האם הם הסתכלו זה על זה?
האם בכו?
היה להם בכלל זמן לבכות?
על מה הם חשבו כשהתחילו להתרסק
האם מישהו קפץ החוצה?
זה כאב להם?
הם נהרגו לפני שהשריפה התחילה?
האם כל אחד חשב על המשפחה שלו? אשתו? חברים?
האם לא חשבו על כלום?
אני רוצה לדעת מה נשאר מהם.
זו אולי המחשבה הכי פסיכית שעברה לי בראש, אבל אני מוכרחה להבין איך הם נשארו.
איך לקחו אותם משם.

הקולות והפרצופים שלהם חוזרים אליי לפעמים. אני מנסה לשמור ולנצור אותם בראש, כדי לא לשכוח.
אי אפשר לשכוח.
אסור לי.
אסור לי לשכוח את הפרצוף שלהם, את החיוך המיוחד של כל אחד ואחת מהם.
את צבע השיער, הגובה. הסרבל. הפאץ'.
אני רוצה לצייר ציור אבל אני לא יודעת איך.
רוצה לכתוב שיר אבל אין לי מילים. גם לנגן אני לא יודעת.
רוצה להשאיר זיכרון, אבל שום דבר תועלתי לא מצליח לצאת ממני.
מנסה להבין איך אפשר יהיה להתמודד עם שלושה ארונות ריקים בחדר ההלבשה של המכונאים המוטסים. חושבת על מי ישב עכשיו בשולחן שלו בטייסת. מי יתפוס את מקומו.
מבינה שיותר לא אפגוש אותו באמצע רחוב, בדרך לדואר.

כולם אומרים שצריך להמשיך הלאה.
שאנחנו נשארנו כאן לחיות כי "במותם ציוו לנו את החיים".
גיבורים- קוראים להם. בכל לוויה ולוויה.
נהרגו למען המולדת, למען קדושת הארץ.
הם לא רצו.
הם לא רצו להיהרג. הם לא נהרגו למען זה. הם נהרגו מטיל מזוין ששרף להם את הנשמה. טיל שלא הצליחו לחמוק ממנו.
איך אפשר להמשיך הלאה ולחיות כשכל מה שאתה חושב עליו זה שהם לא יהיו יותר???
כל אחד השאיר אחריו משהו.
שני תינוקות שעוד לא נולדו, חברים שבורים. משפחות שנהרסו.
החיים שלהם רק התחילו, תואר שני, חתונה, ילדים..
איך אפשר לראות את כל מי שנשאר שבור וזחוח בטייסת?
אנשים בלי הבעה, נטולי חשק.
ק' אמר בלוויה של גומז, שהדבר הכי קשה שהוא עשה זה לטוס אימונים יום אחרי הנפילה.
סה"כ טיסת אימונים פשוטה, עם ההבנה שגומז לא נמצא כאן יותר. הוא נזכר בטיסת הסייפן שלהם יחד. טיסה שמפקד הטייסת כעס עליה מאוד, כי הם לא ביקשו אישור לטוס אותה. זה היה במשמרת שלי. כמה צחקנו עליהם אז. כבר לא יהיו לו יותר המשפטים הדביליים שלו. הוא כבר לא יתקשר לפקמ"ציות להתעצבן עליהן, כי הן פאקינג מעצבנות.

איך הצלחנו בכלל להיות בכל הלוויות? איך לא קרסנו בדרך? איך הדמעות לא הפסיקו לנזול האחד על המדים של השני?
איך אפשר להכיל כ"כ הרבה כאב בימים כ"כ מרוכזים?
חצי מדינה עברנו כדי לחלוק לכולם את כבודם האחרון. מאות זרים ואלפי אבנים הונחו על הקברים.
לשלושה ימים היינו שותפים לאותה החוויה, אותו הכאב. לאותו האובדן.
כל אחד הכיר אותם קצת אחרת. כל אחד זוכר מהם זיכרון אחר. כל אחד מנסה להמחיש את האובדן הפרטי שלו, וכולנו מהנהנים בהבנה, מנסים להשלים פאזל גדול של כל אחד ואחד מהנופלים. מחבקים, מלטפים זה את זה.
מוחים זה לזה את הדמעות. נשברים זה בזרועות זה.

אני לא יודעת מה הלאה.
אין לי מושג איך ממשיכים מכאן.

סרן דניאל גומז ז"ל