לפעמים אני שומעת בהיסח הדעת שיחות בין אנשים על סוג הדם שלהם, או המשקל בו הם נולדו. רוב הזמן מעציב אותי כשההורים שלי לא מספרים לי דברים באמת מעניינים על הילדות שלי, אלא רק דברים מטופשים כדי שיוכלו לצחוק עליי עם אנשים אחרים בנוכחותי או בלעדיי. כך או כך, נדפקתי.
לפעמים בפרץ של רצון לדעת על עצמי יותר, אני שואלת את אימא דברים על הילדות שלי או סתם דברים שלא ידעתי לפני.
יום אחד, בסביבות גיל ה-18, אימא החביבה נזכרה לספר לי, שיכול היה להיות לי אח תאום עכשיו. כן, עוד ילד (הפוסט נכתב בלשון זכר. בנות זה חרא) בלונדיני, רוסי, שמנמן ומטונף, שמחטט באף ומורח את זה על אחרים, שמפליץ ובורח, שמראה לכולם מה הוא לעס כרגע, ושמוריד מכנסיו ותחתוניו ונשאר מול חברי כיתתו עירום כביום היוולדו (וזה לא שעשיתי משהו כזה אי פעם בחיים). אז שאלתי אותה איך זה שלא ידעתי עליו עד עכשיו? וברוב טוּבה היא סיפרה שמצאו הוכחות לכך בשלייה, והוא כנראה הפסיק להתפתח בשלב מאוד מוקדם. אבל זה בטח לא נכון. בטח מעכתי אותו מרוב שהייתי כבדה ומסריחה. אני רוצחת תינוקות בנוסף להיותי קומוניסטית מיוסרת! צריך להכניס אותי למחנה ולהאכיל אותי בקליפות תפוחי אדמה.

עוד דבר שלא הפתיע אותי כ"כ, היה דילוג באחד משלבי ההתפתחות שלי בתור תינוקת סובייטית.
כשכל הילדים כבר שתו מבקבוק והניחו לציצי של אימא שלהם במנוחה, אני עדיין ינקתי כאילו אין מחר מפטמתה, עד גיל שנה וארבעה חודשים. מעולם לא היה לי מוצץ. וכשכולם כבר זחלו כמו כלבלבים על 4, אני זחלתי על הישבן, והתקדמתי בעזרת הרגליים שלי. שני בולי העץ שמחוברים לי לפות. מעולם לא זחלתי. אני מרגישה כה מטומטמת ונבגדת.

אך כולכם, צריכים להודות לאדם אחד, שבזכותו אני כאן. היא רודנית. דיקטטורית. פרפקציוניסטית. ורבים גם טוענים שהיא דומה לי מאוד. אחותי הגדולה. כשהייתה רק בת 9, ביקשה מהוריי אח קטן. אז נולדה לה אחות. רציתי להיות כמו כולן, אך במקום זה היא שידלה אותי להסתפר בתסרוקת קסדה ולהתלבש כמו בן. ושלחה אותי לחוג של בנים (שלמזלי אני עד היום בו, ואין תלונות. אני אפילו יודעת להזיז את הציצי בזכותו).

לאחרונה, הדיקטטורית הפכה להיות קיצונית ממש. כל חבריי כבר יודעים איזה משטר דיקטטורי יש בבית. וזה לא שהיא גרה אתנו. מאז כיתה ד' היא כבר לא גרה כאן. אך עדיין, אני והוריי מפחדים ממנה, וממרחק של קילומטרים היא עדיין רודה בנו.  מונעת מאתנו לאכול דברים משמינים ועתירי כולסטרול רע שנצמד לדפנות הלב ומונע את זרימת הדם אליו. אוסרת לאכול שוקולדים, בשר, חומוס. כל הדברים הטובים. והיא תמיד יודעת אם אכלנו משהו לא טוב. יש לה חוש שכזה.. ואני פשוט לא יכולה לשקר לה. אז אני חוטפת צעקות, שאני צריכה להיות בריאה וכוסית, וחייבת לרדת מספר לא מבוטל של קילואים, שלא צריכים להיות לי בכלל תאי שומן, ושאני ספורטאית וצריכה לאכול נכון, אחרת יהיו לי גם חצ'קונים. באמת! לא ידעתי ששוקולד וקולה זה לא בריא! פששש.. אך הדיקטטורית מועדת בעצמה. בשבועיים האחרונים, היא ובעלה הספיקו להיות ב-9 על האשים של חברים, והיא בעצמה מכינה להם שם מיני קינוחים בסגנון עוגות וקרם ברולה.

וכשבכיתי לאימא, שנמאס לי להיות הרוסייה המסריחה היחידה שלא אוכלת מופלטה, היא התקשרה בעצמה לאחותי כדי לבקש מרשם מיוחד בספר מרוקאי שקנינו לה, והמנוולת לא רצתה לתת לנו את המרשם! כי זה משמין, ויש בזה שמן, וחמאה, ודבש. בדיוק הדברים שהירכיים שלי לא צריכות עכשיו. מה אכפת לה בכלל מהצלוליטיס שלי. הם שלי פרטיים, ואני אוהבת אותם ומגדלת אותם כאילו היו בניי.

אך דבר טוב אחד יוצא מכל העניין הזה. היא גרה רחוק, ובמרכז. מה שפותח בשבילי הרבה אפשרויות לחיים אמיתיים מחוץ לבית (ולא נורא שאני מבקרת שם רק פעם בשנה..). זה קצת עצוב שאני מבלה עם אנשים שגדולים ממני ב-10 שנים. אבל היי, אני עושה דברים שלא קורים לי כאן בדר"כ. תמיד כיף לנסוע איתם לחוף תל ברוך (לא הצומת), והרבה יותר כיף כשהמצילים חושבים שאני לוויתן שבטעות נקלע אל החוף, אז הם דוחפים אותי חזרה למים. ולפעמים אני הולכת איתם למקומות מגניבים כמו לצפארי, או לספארי, שם הזברות בכניסה תמיד מלחכות לי את השיער, ואנשים דוחפים אותי חזרה לכלוב של הקופים. לפעמים אנחנו מסתובבים גם במקומות הומי אדם ומוּעדים לפיגוע כמו דיזינגוף סנטר, שינקין, עזריאלי.. פעם הסדרנים בקולנוע בעזריאלי אפילו הסכימו להכניס אותי בלי לצחוק עליי. ומאז שאחותי התחילה לעשות ניסיונות מוזרים באוכל, אני תמיד מוכנה להיות שפן הניסיונות שלה. כל מיני סוגים שונים של תבשילים שהתפרקו בבישול, או גושי בשר ענקיים ומדממים.

כשחזרתי איתם אחרי ליל הסדר חזרה למרכז, הם נתנו לי גם לנהוג לשם. נסענו דרך כביש 6, הכי מגניב שיש. קצת העציב אותי שנהגתי בו למרות שחתמתי בעצומה נגדו, אבל החיים הפכפכים. וכך גם אני. מחנונית על הכביש, הפכתי לנהגת שודים לא קטנה (145 קמ"ש). נמרחו לי על החלון 666 פרפרים וברחשים מסוגים שונים, יהי זכרם ברוך. כשהגענו למרכז, נסענו ישר לאוטומוטור. התערוכה הלא הכי מלהיבה בעולם, אבל בהחלט מגניבה בשבילי. שם כמעט נגעתי בשרון פרנץ החמוד, והתחככתי בראם לאזוכרתמהשםהמשפחה, נהג הראלי הישראלי שקרטע על קביים שם. התערוכה הייתה צפופה ומסריחה. לא הצלחתי לראות את המכוניות כלל מרוב כמות הערסים הצעירים שנדחסו לתוך המכוניות האומללות. גם האטרקציה המרכזית, ה"מאיבך", הייתה חסומה לאנשים הפשוטים, שרק רצו לראות על מה כל ההתלהבות. כל מה שראיתי היה הגג. אבל אחלה אוטו!
הפליאה אותי ידיעת העברית של רבים מהאנשים שם: "יש לאוטו הזה צילון!". והכי היה נעים, להשתובב שם ליד מישהו שהפליץ ללא הפסקה, ועשה לכולנו נעים בלב וחם בנשמה. הייתי גם די קרובה לקפיצה בבנג'י שם, אבל התחרטתי באמצע. לא כי אני פחדנית, חלילה. אלא כי כל ישראל קפצו שם. ועם המזל שלי, בטח החבלים שם היו נקרעים או שהייתי שוברת את המפרקת באמצע הקפיצה, ואף אחד לא היה שם לב לגופה המדּלדלת לה שם באוויר, עד שהיו מריחים ריקבון.
היה שם אפילו בחור, שנראה לא רע, שזה מספיק טוב בשבילי, שאפילו נעץ בי מבטי זימה. המעניין הוא שאני לא יודעת אם זה באמת היה מבט זימה, או שהוא סתם לא ראה בחייו יצור נאלח כמוני שהסתובב שם משוחרר מהכלוב. ניחא. חזרתי עם גיסי חזרה הביתה. שם אכלנו נקניקיה מגעילה בלחמנייה (בפסח. כופרים.). אבל נענשתי מספיק כשבנקניקיה מצאתי משהו קשה, אז הפסקתי לאכול באמצע. שיחקנו טאקי, רימיתי אותו, שיחקנו רמיקוב, הוא רימה אותי. היה כיף.
למחרת בבוקר שמנו פעמינו לדיזינגוף סנטר, למצוא לי בגדים ומשקפי שמש. משימה לא קלה, למישהי שיש לה טעם מאוד ברור בבגדים. גופיות, בלי ציורים או צבעים מזעזעים מדי, ומכנסיים, במידה שלי. זה באמת לא קל למצוא. לא מצאתי דבר. חוץ מכמה מטאליסטים מיוסרים שהיו בחנות "תומר" (שראיתי לראשונה) וכמה פריקים שקיבצו נדבות ליד המדרגות. הרשיתי לעצמי להתעלם מהם מחשש שאחטוף איידס או זיבה במגע איתם (למרות שאני חייבת להודות שזו הייתה יכולה להיות חוויה בלתי נשכחת).
נסענו לעזריאלי, כדי לבכות על המחירים ולהתערבב בכל עם ישראל. שם מצאתי את המשקפיים של חיי. זה לקח הרבה מאוד זמן, אבל מצאתי אותם. כ"כ יפות. כ"כ מתאימות לי. עושות אותי.. נשית פתאום. או סתם כמו מכי"ת בנים. אז גם קניתי שלוש גופיות. אחת מהן די נועזת, אפילו בשבילי. וזה השלל שלי לאותו היום. משם נסענו למעדנייה מיוחדת שנמצאת בסמטאות רמת אביב. שם קילו של בשר לסטייק עולה –רק- 160 ₪. אבל זה ממש שווה את הכסף. כל ביס וביס. בשר לא מוכשר, טרי, שלא הוזרקו לו מים או נוזלים אחרים. לכרסם את זה כמו במבה. שם גם קניתי פיתה עם (שימו לב לשילוב) גבינת עזים מתובלת, ירקות, וסלט ביצים. היה מעולה. במיוחד כשהנהגים במכוניות שנסעו לידנו עשו פרצוף של כופרים. חה. את הסטייק סיימתי תוך שתי דקות. 250 גרם של בשר טהור ומשמין. בלי תוספות. אחחח.. החיים הטובים..
למחרת, בצהריי היום, הגעתי לרכבת ת"א אוניברסיטה, שהייתה מפוצצת בעוללים מנזילי נזלת והוריהם הלחוצים, שבהו בתיק הגדול שלי כאילו הטמנתי בו מטען חבלה. אם לא הייתי כה תמימה, הייתי חושבת שהרכבת שהחזירה אותי הביתה הסיעה בתוכה סוסים ופרות או יהודים, בשנים מוקדמות יותר. בחיי. בכל עצירה של הרכבת עפתי על היושבים שלושה כסאות לפניי. למה מקפחים את אלו שלא נוסעים בפריפריה של ת"א, ומביאים להם כאלו רכבות? לא מגיע לנו את הרכבת האדומה המגניבה עם הכפתורים? אני צריכה לפתוח את הדלתות ידנית? (או במקרה הזה רגלית. הייתי צריכה לבעוט בהן כדי שיואילו להיפתח).

ועכשיו אחותי באה לסופ"ש. מכריחה אותי לנקות את המקלחת כי היא חוששת שהיא תחטוף דיזינטריה, או לפחות מחלת הפה והטלפיים מהשירותים. לא נורא לשאוף הרבה אדי כלור ואקונומיקה, נכון?