מעולם לא הייתי האדם הרגיש, שמגיע לטקסים העירוניים ובוכה בהם, כי זה עצוב שאנשים נהרגו סתם כך. זה לא שלא הייתי רגישה מספיק, או שלא הבנתי במה מדובר. פשוט לא אהבתי להפגין את העצב שלי בציבור, במיוחד לא ביום אחד שמוקדש לאותם אנשים בשנה, במקום לחשוב על כך כל השנה. תמיד העדפתי להתמודד עם העצב שלי בעצמי, לא להראות אותו כלפי חוץ. לא להיות רגישה כ"כ ושבירה. רק להפנים, ולחשוב.
היו טקסים בבית הספר שממש ריגשו אותי. בעיקר בכיתה ח'. ובכיתי. בכיתי המון. ואני לא יודעת למה אפילו. כולם ניסו לעודד זה את זה, בלי שהם מבינים אפילו על מה ולמה. רגשות סינתטיים. דמעות מפלסטיק. כי עם החברה שמתקדמת ומכל דור חדש שמגיע וגדל, לאף אחד כבר לא אכפת. זה סתם עוד יום זיכרון. יום שצריך להגיע עם חולצות לבנות, לעמוד בצפירה, לראות טקס משעמם ולשוב למתכונת הרגילה. כי לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקרה וקורה. כולם מעדיפים לחיות בתוך הבועה של עצמם. לקנות את הבגד החדש שיצא בקסטרו או לראות המורדים. לטנף את העולם ולשנוא בני אדם אחרים. הכול לא אמיתי. מרוחק. חברה מנוכרת שחיה על פי קודים וחוקים.

ואז טסתי לפולין. תכננתי לטוס עוד מסוף כיתה ט', כשראיתי את אלו שחזרו מפולין, נכנסים בטוּר עם הדגלים לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, עומדים בשורה, ומתייפחים כאילו רבין מת. ולא הבנתי מאיפה הכאב. למה כ"כ הרבה רטיבות באזור האף והעיניים? מה כ"כ מעציב אותם?

למה רציתי לטוס? אולי כי זו שליחות. כי זה מיוחד לטוס לחו"ל מבית הספר. כי הייתה שואה וצריך לראות את זה בעיניים שלך. ללמוד על מה שקרה למשפחה שלך. כי צריך לזכור מאין באת ולאן אתה הולך. כי אסור לתת לשואה לקרות שוב.
ואני לא יודעת איזה מהמשפטים והקלישאות האלו באמת דחק בי לנסוע. אולי אף אחד מהם. אני לא ציונית. לא כ"כ. לא מלהיב אותי לתלות את דגל ישראל על המכונית או בבית ביום העצמאות. הארץ הזו לא מלהיבה אותי. אך יחד עם זאת, אין לי מקום אחר, ואני לא רואה את עצמי חיה בארץ אחרת. כאן זו התרבות שלי. כאן כולם אותו דבר. כמעט. ולפעמים זה מרגש ומעציב אותי שביום אחד, כולנו הופכים לשקטים פתאום, עצובים יותר, כולם שוכחים מהצרות של המדינה, הכלכלה והחברה. שוכחים מצרותיהם שלהם, כדי לזכור את יום הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל.
למה טסתי בסוף? כי היה חשוב לי. בלי סיבה מיוחדת. רק רציתי לראות את זה באמת, לפני שהזמן יעשה את שלו, והמנטאליות תעבור גם היא.

והיו הרבה פעמים שהסתכלתי על חברי המשלחת ופשוט לא הבנתי מאיפה יוצאות להם מחשבות כה אידיוטיות. הרבה דיברו על הדגל. על כמה שהוא מסמל הרבה (ואני לא מבינה מה בדיוק) ושהם מרגישים כ"כ טוב כשהם סוחבים אותו איתם וזה פשוט גורם להם להרבה גאווה. ואני לא מבינה למה. מה מסמל להם הדגל? למה כל הרגשות שלהם תלויים בבד שאמור להיות כה חשוב למדינה? האם כשהיינו בפולין הדגל היה הדבר החשוב, או המראות ומה שמשתמע מהם?
האם מה שנשאר מאתנו זה דגל, או אנשים שחירפו נפשם כדי שיהיה לנו המשך? כדי להציל את עצמם ואחרים, כדי שלא נושמד כולנו?

ואני חושבת שבשנים האחרונות כל מה שחשוב באמת נמחק. יישארו רק זיכרונות עמומים מסיפורים נושנים של ניצולים ושל משפחות שכולות. ולא יהיו יותר עדויות אמיתיות. וגם דור שני לא יהיה. וכל מה שיישאר זה הדור השלישי, שלא אכפת לו מכלום, והוא לא מבין ערך אמיתי של דברים. כמו היום למשל, בטקס בבית הספר. שלושה ילדים לא הפסיקו לצחוק כל הטקס. ורתחתי עליהם. והערתי להם. והם לא הפסיקו. והרבה מתמודדים עם כאב בזכות צחוק. אפילו אני. אבל זה לא היה צחוק של התמודדות או של מבוכה. אני לא יודעת אפילו איזה מין צחוק זה היה. אבל זה הכעיס אותי.

וכשהייתי בפולין, לא הרגשתי צורך לבכות או להיות עצובה. זה לא היה "ה"מסע שכולם דיברו עליו. לא הרגשתי כלום. הלכתי שם שמונה ימים בסימן שאלה אחד גדול. כי פשוט אף רגש לא מלא אותי. ריקנות תהומית. וזה לא מתאים לי. רק התבוננתי, בעיניים ריקות בגדרות החשמליות, במקלחות, ובתאי הגזים עם התקרה הכחולה.
ובמיידאנק, אני ותמימה הלכנו להטיל מימינו. וכשחזרנו, לא מצאנו אף אחד מהמשלחת, והגענו למקום גדול ואפור. ולא טרחתי כלל להסתכל. ואמרו לנו שהחבר'ה נמצאים בבניין החום ההוא שם. אז הלכנו, לא מבינות מה הולך להיות שם עכשיו. ואז הגענו לסוף. בכניסה הייתה אנדרטה לפולנים שהושמדו. ובכניסה לחדר השני היה די צפוף. מוזר.. כולם ישבו צמודים לקיר, שקט, וברקע מתנגן "שמע ישראל" של שרית חדד. לא שיר שהיה מזיז לי משהו ביום רגיל. וכשהסתכלתי ימינה, לא הצלחתי לעצור את עצמי. לא הייתי מסוגלת. המראות של התנורים האלו. ועם כמה שאני צוחקת על זה, ומתבדחת על העניין, שם זה הכה בי ונתן לי זעזוע רציני. ולא הפסקתי לבכות וכל הטישו כבר נגמר. וכולם בוכים ובוכים. ולמה? למה בכיתי כ"כ על העבר? הוא איננו עוד. נגמר. חלף. משאיר אחריו את אותם מבנים מזוויעים. ולא יכולתי לצאת משם עד שמישהי הוציאה אותי בכוח. וכשיצאתי ראיתי את הארובה, שלא שמתי לב אליה קודם. וכשעליתי שוב למקום האפור הגדול הזה, גיליתי שזה היה מקום שהכיל טונות שלמים של אפר יהודים. ואיך לא שמתי לב לזה לפני? איך לא הבנתי מה זה? למה זה הכאיב לי כ"כ?

חזרנו לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, ועמדנו בשורה מול כל בית הספר. מנסים להוכיח משהו. לקהל, לעצמנו. ומה הוכחנו בדיוק? שלא משנה מה נגיד, וכמה תמונות נראה לעולם, אף אחד לא יבין מה עבר עלינו? עליהם? ומעבר כ"כ חד מלבכות על יהודים, ושוב לבכות על יהודים, כמעט 22,000 שנפלו במערכות ישראל, לקידוש.. מה? על מה הם נפלו? על להציל אותנו? דור שלא מעריך שום דבר וצוחק למוות שלהם בפנים? נרצחו בפיגועים באוטובוסים ובמלחמות כי שוב מנסים להשמיד אותנו?

את טקס יום הזיכרון לשואה אנחנו עשינו. וקראתי קטע. קטע שכתבתי בעצמי. קטע שכתבתי בכוונה, לא כי הרגשתי ככה. כי רציתי להעביר משהו לקהל. משהו מזעזע, שיגרום להם לשקשק ולפחד. משהו שיגרום להם לתפוס את עצמם בידיים, ולהשתנות. להבין. לקלוט משהו. ושמעתי ביקורות על הקטע שלי. שהוא היה מקסים, ומרגש. שזה לא משהו רגיל ששומעים בטקסים. אני שמחה. שמחה שיכולתי להוציא את זה ככה מול כולם. שאף אחד לא עצר אותי. שמחה שכל האירועים האלו שעוברים עליי גרמו לי ללכת לטקסים העירוניים ולא להישאר בבית.

משום מה עכשיו זה חשוב לי..