זו הייתה עוד אחת מהפגישות החטופות של אמצע הלילה.
זה לא פשוט לגור כל כך רחוק האחד מהשני, ושיחות שנראות לעתים כחד כיווניות מעייפות אותי כבר.
לפעמים רוצים כל כך לגעת, להריח, לטעום. אבל המרחק הורג ופוצע ומשאיר סימנים. וכך, כשהחשק גובר ואי אפשר יותר, עושים את הבלתי ייאמן ורצים אל הרכבת האחרונה שתביא אותנו שוב לאיחוד שפתיים וקירוב לבבות.
וכשאין כבר דרך חזרה, נשארים צמודים כל הלילה ופשוט לא מוכנים להרפות.
וכך, כששנינו ידענו שלא נוכל להחזיק את זה בבטן עוד הרבה זמן, הוא הגיע לביקור די מפתיע.
זנחתי את המחשב, ורצתי החוצה, מנסה כמה שפחות להרעיש, עד כמה שהמצב מאפשר, ורצתי לכיוון הרחוב. הרוח הייתה חזקה, אך לא מספיק חזקה כדי להסיט אותי מכיוון הריצה. דפיקות הלב הואצו ולא רק בגלל הפעילות הפיזית המאומצת שכרוכה בריצה. זו הייתה התרגשות. ידעתי שמשהו חדש ומפתיע יקרה, אבל לא ידעתי מה. טיפות גשם חלשות הכו בי והתחלתי להראות אותות של עייפות ומחלה. אך זה לא עצר בעדי מלרוץ בין הטיפות.

הוא ישב שם, בפינת הרחוב, נשען בנון שלנטיות על עמוד החשמל. מחייך.
כשהתקרבתי האטתי את צעדיי. מנסה להסדיר נשימתי ללא הועיל. מתבוננת בו.
מסתכלת היישר לתוך עיניו. עיניים כחולות, כאלו שלא רואים בכל מקום.
לחיים אדומות. אולי מהקור שעוקץ ומשאיר את האיברים החשופים לו אדמדמים. ואולי זה משהו אחר.
שיער מסודר בצורה המכאנית ביותר, כמו שלוש שערות המנסות לכסות את כל קרקפתו של אדם קירח.
הושטתי את ידיי אל ידיו ועזרתי לו לקום. ידיו היו קרירות, אך גדולות ונותנות את אותה תחושה מוכרת של בטחון. משכתי אותו מעלה ונכנסתי בין ידיו לחיבוק אוהב. חיבוק של מכרים שלא התראו כבר הרבה זמן. תחושה נהדרת של חיבוק אמיתי ומלטף. כזה שמשרה עליך בטחון, אבל מצד שני הוא גם נורא מעופף ומסתורי.
אחזתי בחוזקה בידו ומשכתי אותו. הוא נגרר מאחורי, כאילו חושש להיכנס, כאילו משהו עוצר בעדו.
אינני מסתכלת אחורנית. אולי נבוכה, אולי ממהרת.
נכנסים לבית בשקט בשקט. אני מובילה אותו לחדרי. בצעדים מהוססים הוא נכנס אחריי, ואני סוגרת את הדלת.


אנחנו שוכבים על המיטה, עטופים בשמיכה דקה שלא מחממת אותנו, על המיטה הזוגית.
מסביב, במקומות אסטרטגיים ברחבי החדר דולקים נרות. החלון פתוח, והקור חודר פנימה. מדי פעם העננים הכבדים שטים ונגלים אלינו שמיים זרועי כוכבים. הנוף הזה מקסים אותי. אך אותו זה לא מעניין. הוא נשאר לבהות בקיר. שאלתי לפשר העניין אך הוא לא ענה. רק בהה בי עם החיוך המטופש שלו. רכנתי אליו ונשענתי על חזהו. חום גופי זורם ומחמם את גופו הקריר. אני מרימה את ראשי ומלטפת את ראשו.
מתקרבת אליו ומריחה אותו. מריחה את שיערו, ויורדת אט אט לצווארו. ריח נעים של בושם מעורב בגומי. ממסטל ומשכר. לא עומדת בפיתוי ונושקת לצווארו. נשיקה אחר נשיקה. הכל כל כך שקט מסביב, הגשם פסק כבר, ורק הצלילים של השפתיים נצמדות ומרפות נשמעים. אני אוהבת את הצליל הזה של נשיקה. עדין כל כך, נעים ורך. מלא ברוך ואהבה. עולה למעלה לכיוון האוזן. נושכת קלות את התנוך המחובר שלו, משאירה מעט רטיבות מאחורי, ונושפת פנימה. עוזבת את אוזנו ומתקרבת לשפתיו. אדומות ומלאות. פיו פתוח ומזמין. אני מתקרבת לשפתיו. שפתיי נוגעות- לא נוגעות. מזמינות. נושכת קלות את שפתו העליונה, מושכת, מנשקת. אחרי המשחק הקטן אנו מערבבים נוזלים. פוקחת את העיניים ומסתכלת עליו. עיניו הכחולות בוהות בי במבט מזוגג. חיוכו עדיין מרוח על פיו, לא יורד. קצת חוששת מהמבט הזה שלו, אבל יצר ההרפתקנות והפחד לא עוצרים בעדי. נושקת לצווארו בזמן שאני פותחת את כפתורי החולצה שלו. כפתור אחר כפתור. באיטיות שמשגעת פילים. ועם כל כפתור שנפתח, גם אני יורדת, מנשקת, נושכת, מושכת, מלקקת, מרטיבה, מלטפת ושורטת כל פיסת עור חדשה הנגלית לעיניי. החולצה ירדה לחלוטין כמו עלה נידף ברוח. מלטפת ומעסה את בטנו וחזהו. יורדת אט אט לכיוון מכנסיו ופותחת בזהירות את הכפתורים. לא הייתי עדינה מספיק והריץ' רץ' של המכנס פצע אותו והוציא ממנו את כל האוויר...

 
אבל תמיד אוהב את יוהאן, הבובה המתנפחת שלי.

הסיפור פיקטיבי לחלוטין! אין בו טיפת אמת ואין לי אפילו נרות בחדר!
או בובה מתנפחת :)