יוּני.
חיכיתי זמן רב עד לחודש הזה. עד שאוכל לכתוב שוב. עד שיהיה לי קצת זמן להירקב מול המחשב ולרייר, ללא שליטה על הלסתות שלי.
יוני, החודש המלא האחרון שלי כאן, לפני שהצבא מגייס אותי לשורותיו.
החודש בו נשארו לי רק עוד 4 בגרויות, טקס סיום ונשף סיום, בו אומר יפה שלום לכל הפוצים והיצורים הנאלחים שליוו אותי 6 שנים. שם גם אצטרך להתלבש יפה בצורה שלא מתאימה לי (חצאית? לא בבית ספרנו), להתאפר, להיות חייכנית ולשמוח, אולי באמת ואולי בצביעות, כדי שיזכרו אותי בתור האדם החמוד והשמח של השכבה. לשמוח כי מעכשיו מתחילה תקופה חדשה בחיי.

מאי.
החודש המסובך ביותר של חיי. חודש של אכזבה ועצב מהמין האנושי. חודש של מתכונות ובגרויות. חודש שהיה אפוף בריח של כישלון בתחומים רבים בחיי. הפסקתי להיות אדם שמח. הרבה אפור מילא אותי, והייתי חייבת התנצלות לכ"כ הרבה אנשים, ולא ידעתי איך לצאת מזה. השתניתי ממש, ולא יכולתי לבטא את זה כאן. כ"כ הרבה עבודות, כ"כ הרבה דרישות ובקשות, עד שקרסתי.
עד שחליתי פיזית, כדי שיבינו שמשהו לא בסדר איתי.
עד שלילה שלם בכיתי ורציתי למות. והייתי גם קרובה לזה. אבל אז גם הפסקתי לבכות, כי התעייפתי כבר מלעשות גם את זה.

אני לא אוהבת להתמרמר על חיי. אני לא אוהבת להיות דיכאונית ואחת שדורשת תשומת לב. אני אוהבת את המאורה המזוהמת והחשוכה שלי, בה אוכל להתבודד ולהתנתק משאר העולם. גם אם הוא רוצה אותי. אני לא אוהבת להרגיש נזקקת, אני לא אוהבת כששואלים אותי למה יש לי הודעות הוואי אובדניות באייסיקיו. אין לי שום קטע או פוזה. כשאני מרגישה רע, אף אחד לא יודע על זה. כי אני שומרת את זה בפנים. עמוק עמוק בתוך הפופיק הרוסי והרקוב שלי.
שומרת את זה טוב, עד שזה מתפרץ החוצה. ואף אחד לא שם לב.

מה קרה פתאום שחיי הפסיקו מלזרום? איך הכל נעצר לו פתאום?
מי החליט את ההחלטות שאני צריכה להחליט, ולמה אף אחד לא שואל אותי מה דעתי?
איך קרה מצב בו הייתי צריכה לקבל טלפון ולשמוע שיום לפני, כולם החליטו לנסוע בלילה להר פה באזור, לשבת, לא לעשות כלום, ורק להסתכל על השמיים בצורה קשוחה ונפעמת? איך אני הייתי זו שנשארה להעלות עובש ופטריות מול המחשב או על המיטה, כשכולם עושים חיים?
איך קרה מצב בו הפסקתי לדבר לגמרי עם כל העולם? מצב בו הרקולס ותמימה לומדות נהיגה, והן כבר בשיעור העשירי שלהן? איך זה שאני יודעת תמיד דברים אחרונה?
אני כבר לא קשורה לאף אחד. אולי מעולם לא הייתי. נשארתי שם בחסד. מרחמים.
אני לא מעניינת או מלהיבה אף אחד. על החיים הוירטואליים שלי אני לא מספרת, אף אחד לא יודע על קיומו של הבלוג הזה.. אף אחד לא מכיר את חבריי הקיברנטיים, ועל האנשים שמסתתרים מאחורי הפיקסלים. אף אחד לא מתעניין בלימודים. או בספר האחרון שקראתי. אז מה עוד יש לי בחיים? מה הספקתי לעשות עם עצמי?
שום דבר, ככל הנראה. אין אף התקדמות. אין שום חדש. עכשיו זה מובן וברור לי למה אנשים פשוט לא מדברים איתי. שיחה עם גיסי יכולה לארוך בדיוק חצי דקה, בה כל אחד מאתנו שואל את הצד האחר מה שלומו ומה הוא עשה היום, ואז שנינו מסכמים שאין לי חיים, שאני עלובה ושמשעמם לי, ממש. כאילו שאת זה לא ידעתי לבד.
למה אין לי אף אטרקציה? למה אין שום דבר שאוכל לחלוק עם העולם?

אבל לא. לא התכוונתי להתלונן על זה בכלל. זו לא הייתה מטרתי, משום שאני לא כזו. ולכן אפסיק לחשוב על כמה שהחיים מאכזבים ומאמללים, כי למרות שהם כאלו, יש עוד כ"כ הרבה דברים אחרים.  צריך ללמוד להפטר מהכעסים והעצבנות, ולהמשיך לשאוף ולהתקדם קדימה. מה שאני מנסה לעשות כל הזמן, למרות שיש הרבה מכשולים בדרך.

לאחרונה למשל, יצא לי להכיר בחורה מדהימה. כ"כ יפה מבפנים, מוכשרת. נפלאה. וכ"כ רע לה. כמו משהו מושלם, אבל עשוי מקוצים ולהבים חדים, ואף אחד לא יכול לגעת בה, לעזור לה. אני נהנית איתה ממש, תוך זמן קצר הצלחנו להגיע להישג די מרשים של 666 בדיחות פרטיות, והידידות הזו היא הדדית. אבל היא לא נותנת להבין אותה. היא כ"כ מסתורית, סגורה, לא ברורה. מבקשת תשומת לב, ומקבלת אותה, כי כולם מאוהבים בה. אך היא בשלה. ממשיכה במסכת הכאב הזו שלה. כל דבר קטן שקורה הורס אותה, פוצע אותה, מזעזע את עולמה השברירי. מצבי הרוח המתחלפים שלה הורגים אותי. מעולם לא נאלצתי להתמודד עם כאלו דברים. אני פשוט לא יודעת איך. קשה לי להוות בשבילה עורף תומך כל הזמן, אם אני לא מבינה אותה, ואם היא מרחיקה את עצמה ממני. לפגוש אותה במקרה פעם אחת בשבוע לא מספיקה כדי לחשוב או להגיד שאני מכירה אותה. וזה חבל לי כ"כ, שזה המצב. היא שוברת אותי.

גם כבשה לא מתנהגת כתמול שלשום. לפני חצי שנה היא הייתה אדם כה שמח. פתאום קשה ממש להוציא ממנה חיוך. אני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאני אומרת, כדי שלא תיקח ברצינות ותפגע ממני. וזה קורה לעתים קרובות מדי. פתי, מאמינה לכל שטות שאני פולטת, לוקחת קשה כל מילה. חושבת יותר מדי. וזה לא שאני לא רוצה שהיא תחשוב. :] חלילה. להיפך. אבל למה היא חושבת כל הזמן? למה יש לה הבעה מזוגגת על הפנים? היא אומרת שלא קרה לה שום דבר, ומצליחה להערים עליי, ואני כמו טיפשה הולכת אחריה ומאמינה לה. אבל מי יודע מה באמת קורה בה בפנים? ולמה כל בדיחה שלה ושל פרנואידית פתאום דוקרות בי? הפסקתי להבין אותן. כנראה שהניתוק שלי מכולם גרם לי להאמין שכולם השתנו ממש, ואולי זה באמת נכון. אולי אני צריכה לפרוש מלהתאמץ לדובב את כולם בקשר לבעיות שלהם. אולי אני פשוט צריכה לנסות להפסיק לתקן את העולם.
גם כאן, בישרא. לנסות להגיע לליבם של כל מיני בלוגרים, להתאמץ בתגובה שלי, כדי שיאמינו לי שיש מישהו שדואג להם ואוהב אותם, למרות שהם לא מכירים אותי בכלל. מה זה שווה אם הם ממשיכים להרוס את עצמם? למה צריך להיות תמיד צד כזה שתמיד פוגע בעצמו, וצד כזה שאכפת לו מהעולם, צד כזה שכל קואלה מתה כי כרתו את העץ שלה, הורסת אותו מבפנים? כזה שרוצה שיהיה שלום, שתפסיק הגזענות, שאנשים יהיו חכמים ונאורים יותר? למה בני אדם לא יכולים פשוט להרים את הראש התקוע בתוך עצמם ולראות שיש עוד דברים אחרים מלבד עצב ודיכאון והרס עצמי?

יוּני. חודש חדש בו אני באמת הולכת לשקם את החיים שלי. לתקן את כל מה שנשבר בטעות בדרך ההרס העצמית שהייתה לי במאי. חודש של דף חדש. חודש של עיצוב חדש ומושלם, לדעתי. חודש בו אני אעשה עם עצמי משהו, ולוּ הקטן ביותר. אגיד מה שאני באמת חושבת ומרגישה. ולא אכפת לי מהתוצאה. חודש בו אני אצא מהבית, ואזיז את עצמי ואת הישבן העצום שלי. חודש בו לא אתן לאף אחד לפגוע בי ולא אתן לאף אחד לדרוס אותי. חודש שאנצל אותו עד תום, כי אח"כ לא יהיה עוד חודש. החודש המלא האחרון בו אני עדיין ילדה, צעירה, רכה, תמימה. חודש בו אבטיח לעצמי שאשתדל להיות כמה שפחות מדוכאת. חודש בו אנסה לשפץ את עצמי כמה שיותר. חודש בו אעשה מה שהבטחתי לעצמי מהקיץ שעבר. חודש בו לא אתבייש להיכנס לבגד הים שלי. חודש שבסופו אצליח ללבוש את החצאית למסיבת הסיום. חודש של סגירת מעגל.

I’ve got all my life to live
I’ve got all my love to give
and I’ll survive
I will survive