טעיתי.
חשבתי שאספיק לכתוב לכם עד יום שלישי. כמה פוסטים אחרונים לפני שאני הולכת, אבל פשוט לא יכולתי. ניסיתי להיות שאננה ולהדחיק את הכל, אבל המציאות מכה בי והייתי צריכה להתעורר אליה מזמן.
אני מתנצלת, אבל אני לא מאמינה שעוד יהיה לי זמן לכתוב על החודש האחרון ועל האירועים מרטיטי הפטמות שחוויתי. לא נורא. אתם תסתדרו גם בלי זה :]

וכאן נגמר ונסתם עוד פרק בחיי. פרק רצוף מגולגל ומושחז בחיים ווירטואליים למיניהם, בין אם זה לכתוב או לקרוא או ללמוד או סתם להעביר את הזמן. פרק מוזר בחיים שלי שהביא איתו הרבה חברים וגם הרבה עצב לפעמים. כי בכל זאת.. אני מוכרחה להודות, אינטרנט זה דבר מדכא בהחלט.
וממחר אני כבר לא הסובייטית, ואני גם לא יפה או עירומה. ממחר אני רכוש צה"ל. ממחר אלו החיים החדשים שלי. ללבוש ירוק ולהיראות כמו שק תפוחי אדמה, להרגיש מג'וייפת ומטונפת, לרוץ עם קוּבּוֹת במעגלים במד"סים ולהסתתר במקלחות כדי שלא יראו אותי. וכמובן לחטוף שם פטריות. אבל זה בסדר, לזה אני כבר רגילה כאן :]

ועכשיו אחרי שנפרדתי מכולם, צריך להיפרד גם מכם, חמודים שלי. אין לי מושג איך עושים את זה. אני נמנעת מפרידות. אני שונאת ומתעבת אותן. אני בוכה בהן כמו ילדה קטנה. אז אל תגרמו לי לבכות, בבקשה מכם. אני מבטיחה לא לעזוב, אם אתם לא תעזבו אותי. אתם הייתם לי המפלט וטיפת השפיות האחרונה במשך זמן רב, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על זה ועליכם. אני מבטיחה שזה לא הפוסט האחרון שלי, ואני גם לא מתכוונת לסגור את הבלוג. לא אחרי הפז"מ (אה? איך אני? :]) הארוך שכבר צברתי פה, והחברים שרכשתי. ובחיי שכולכם חברים שלי. גם אם אתם לא רוצים! ;[

דבר נפלא שממש שימח אותי בשבוע האחרון היה להתפרסם בעיתון האינטרנט של מעריב, ממש כאן וגם כאן. תודה שרית על הטור היפהפה הזה שאת כותבת. אין לך מושג כמה ריגשת אותי :]
הפכו אותי לסלבריטאית, וזה אפילו לא מגיע לי. בחיי. :(

האימייל שלי עדיין כאן, ואפילו האייסיקיו שזנחתי קצת בימים האחרונים. אבל אני מתחברת לעתים רחוקות. אז אל תתייאשו.

וזהו. מה עוד נשאר לאמר? בהצלחה לכולכם. תהנו בישרא. תהנו בחיים. תאהבו ותחיו, זה הכי חשוב.

אני רק רוצה לעזוב בצורה אופטימית ומשמחת, שתזכרו אותי כך, ולא תזכרו אותי בתור העאלק-רוסיה הממורמרת שמיררה לכם את החיים כשניסיתם לגלוש בשקט ושלווה. :]

"להתראות, שלום, זה לא נגמר, זה רק הסוף"
(משינה)

אוהבת אתכם.
הסובייטית.