While I'm melting in the rain, deep in pain, she is so far
Will we ever meet again as friend, after so long?

הימים חלפו מהר מכפי שחשבתי. מה שנראה כמו נצח התקצר פתאום לשבועיים.
רק עוד שבועיים של חוסר הנאה וחשק לחיות.
עוד שבועיים של לראות את הפרצוף הממורמר הזה של המפקדות. אותו פרצוף אפאטי שמביט בך בעיניים מזוגגות.
פרצוף שמגעיל לי קצת להסתכל עליו, כי כשהיא חשבה שלא שמעתי אותה, היא טעתה, ושמעתי אותה מרכלת עליי היטב מאחורי הגב.

נעים לי לדעת שהמפקדת שלי מדברת עליי כך. אבל אני לא לוקחת את זה קשה.
אני לא לוקחת קשה שום דבר.
לא את הצעקות וההשפלות. לא את חוסר הסבלנות. גם לא את הנכשלים במבחנים.
כן, עדיין יש לי מבחנים.
ולימודים.
קשים הרבה יותר מלימודים של בית ספר. איך אני מתגעגעת לתקופה היפה הזו.. של הבגרויות. של לישון בצהריים ולהכין שעורי בית.
כאן אין שעורי בית. כאן יש לימוד עצמי אך ורק בכיתה, כי אסור להוציא את החומר. הוא סודי מדי.
גם אני סודית מדי. מסווגת פתאום. אסור לי לדבר על התפקיד שלי ועל מה שאני עושה. אסור לי לדבר על החומר שעובר אצלי בידיים ואסור לי לספר עם אילו אנשים אני עתידה לדבר.
ופתאום ביום אחד, במבחן הראשון מתחילים להזרים אליי כ"כ הרבה חומר מסווג, והמוח לא יכול לקלוט פשוט.
כמות המידע שאני צריכה לשנן, האנשים והתפקידים שאני צריכה להכיר.
ואני לא בנויה לדברים האלו. אני לא בנויה לתפקיד הלחוץ ולעבודה עם כ"כ הרבה אחריות.
מה אני? אני סתם.
סובייטית קטנה.
בדיחה מהלכת.
כך אני גם שם.
וזה ניכר במיוחד בשבוע המטבח שהיה לי לפני שבוע.
שבוע מקולל של עייפות מצטברת, מדים מטונפים והרבה פצעים בכל מקום בגוף.
אבל היה כיף. בחיי :)
למדתי להכיר את הבנות של הקורס שלי הרבה יותר טוב. למדתי לדעת מי אדם טוב באמת ולא עושה את עצמו כדי שהמפקדות יעריכו אותו יותר. ומי באמת סוציומטית ואחת שאדע להיזהר ממנה. למדתי הרבה בשבוע הזה.
למדתי כי במטבח עובדים דפ"רים. והרבה מהם. מכל המינים ומכל הסוגים. חלקם אנשים נהדרים ומצחיקים וחלקם נבלות שרק מחכים לטרטר אותך. והיה כ"כ כיף לרדוף אחריהם עם עגלות אוכל ועגלות זבל. והיה כיף לעשות איתם מלחמת אוכל בערב יום שישי או לזרוק זה על זה קרח. ואפילו לשפוך אחד על השני את הסבון הירוק והרדיואקטיבי של הצבא.
וכמובן להשמין, כי כשהמקרר החלבי בהישג יד, אף שקית שוקו או דני לא יכולים לחמוק. גם לא חתיכת עוגה מהקונדיטוריה. וגם לא לקחת מנה כפולה בארוחת הצהריים, כי אני לא שואלת אף אחד.
ולהתבכיין לאבאמא ולכל מי שהיד משגת, כי מותר לי עכשיו, כשקורעים לי את הישבן במטבח.
ועכשיו לפתוח שבוע חדש. של שביזות ועייפות. של תרבות יום א' במוזיאון חה"א. של כניסה לחום של באר שבע ולזיעה של כל החיילים שהולכים כצאן לטבח. ולהתקדם באיטיות לעבר התחנה שתיקח אותי משם. ואחרי סיור משמים לחזור שוב לבסיס. בסיס הבלאי שלי. ולהגיע לעוד סוף שבוע של מטבח במקום לנוח בחדר או סתם, לחזור הביתה. בשמחה הייתי עושה את זה.

כבר שכחתי איך נראים תינוקות וילדים קטנים או סתם אנשים אזרחיים. חטפתי את זה בבום לפני שבועיים, אחרי תרבות יום א', כשנתנו לנו כמה שעות להסתובב בת"א ואנחנו כמובן בחרנו להסתובב בעזריאלי :)
קניתי לי זוג מכנסי ספורט לגברים בשביל המד"סים, ואפילו אכלתי אחרי מספר די מכובד של חודשים המבורגר. סליחה.. אני אדייק.. המבורגר כפול עם אקסטרה גבינה, מוגדל ובסוף שתיתי גם שייק של מלון וחלב. וסיימתי הכל :)