היֹה היה לי אבא. ביום ראשון הישבן שלו היה חשוף לעיניי כל.
ביום שני הוא היה אתיופי.
ביום שלישי הוא היה הודי.
ביום רביעי הוא סידר גבות.
יום חמישי הוא היה ג'ינג'י,
וביום שישי כולם היו האבות שלי.
וכל אחד מהם העביד אותי בפרך, עם הפסקה של בקושי שעה בכל פעם.
וככה חייתי לי במטבח שבוע שלם- מקרצפת סירים עם שומן עוף עליהם, מוציאה כ-900 צלחות ביום מהמדיח הסרוח, עושה ספונג'ה 5 פעמים ביום, מוציאה בצל רקוב ממכונות החיתוך, אוספת צלחות מלוכלכות ומסדרת כוסות בשישיות, פותחת מאות גבינות משולשות של 25% שומן, ומסדרת פרילי בצורת שם האבא שלי. ואיך לא, נותנת הקשבים למפקד השף, הלא הוא האבא שמסדר גבות.

שבוע רא"ם (רס"ר אבטחה מטבח), השבוע הנוראי אך הכייפי ביותר שעברתי בבסיס הזה.
אותי זרקו במטבח, עם עוד 12 בנות מהקורס, כשכל אחת חיפשה דרך להתחמק מהשואה הגרעינית הזו כדי ללכת לעשות שמירות. מתוך קבוצה של 22 בנות, נשארו בקושי 12 במטבח, עייפות, סחוטות, כנועות ועצובות.

פטורים
זה התחיל ביום הראשון. כבר אז הבנתי עם מה יש לי עסק.
ביום הראשון הכניסו אותי ישר לשטיפת סירים- העבודה הנוראית ביותר במטבח.
הייתי שם עם סוציומאטית מהקורס שלי שלא מוכנה לעשות כלום. כל הזמן היא הלכה לחופ"ל ועזבה אותי שם, לבד, עם עוד מליון סירים עם שומן עוף עליהם, כשבכל 5 דקות נוספים עוד סירים, מגשים וקערות נוספות.
מישהי אחרת, שעבדה בחדר אוכל הסגל, ביימה הקאות, ונטשה אותנו כדי לעשות שמירות עם שתי חברותיה, שאחת נטשה גם היא באותו היום.
האחרת, סובבה את הקרסול במטבח אחרי שהחליקה בשלולית מים.
לא יכולנו לספוג את זה עוד.
כך אני וחברות נוספות מהקורס התחלנו להעלות השערות- באיזו דרך הכי כדאי להוציא פטורים.
זה התחיל בקטן- אולי נזרוק זו על זו סכינים חלביות, המשיך בלהכניס אחת את השנייה לתוך המדיח. בסוף רציתי שייפול עליי סיר מלא במיץ סגול שהיה בו שילוב של חצילים כבושים- מלפפונים חמוצים- זיתים וגופות, ושישבור לי פשוט את עמוד השדרה.

כושי
ביום שני היה לי אבא כושי. השיניים הקדמיות שלו היו קצת רקובות, והוא היה דפ"ר.
זה לא שאני גזענית, פשוט כל האבאים שלי היו דפ"רים. וזה לא שאני עושה הכללות.
אבא כושי היה קצת מוזר. לא רק שהבת שלו היא ילד רוסי קטן, הוא גם כושי. ההיגיון לא עובד במטבח. אבא כושי היה מנוול ומגעיל. הוא לא הפסיק לצעוק עליי ולטרטר אותי מצד לצד. אפילו פיפי לא יכולתי ללכת לעשות, כי הוא היה צועק לי "נו בנות, איפה את? את כל הזמן נעלמת! אני משתגע! כמה פעמים את בשירותים?! אני משתגע! נו בנות!".
עבדתי בדיוק בחדר של הסגל, פיניתי אחרי המסריחים האלו צלחות מלאות טינופת, כוסות עם סמוחטות, חילקתי שניצלים בחיוך ואפילו אמרתי "בתאבון", והם הסתכלו עליי כאילו אני עוף מוזר. ובסוף שטפתי לבד את כל הרצפה של החדר הענק הזה, כי זו שהייתה איתי ביום הראשון, הייתה איתי גם ביום השני. איך שהייתי רוצה לדחוף אותה לסתימה שהייתה בביוב במטבח.

ח"א חניכים
מגיעים ב-5 וחצי לפנות בוקר כדי להוציא גבינות וירקות שנחתכו ביום שלפני. לסבול 8 קורסים שנכנסים, מזהמים, מטנפים, זורקים אורז לכל כיוון, מחסור בסכינים ומזלגות, להרים עם הידיים תפו"א מרוחים על הרצפה או חתיכות שניצל אפור, ספונג'ה אחרי כל ארוחה, להביא סירים ענקיים (שאפילו אני נכנסת בהם) לבד, בלי עגלות, בלי כלום, ולשבור לעצמי את הגב.
העיקר שבסוף האבא ההודי הבין שאני בקראטה והתחיל להרביץ לי, כי "לא נולד הכוס אמאמאמאמאמא של מי שתצליח להפיל אותו", וכך הוא בעט ובעט ובעט עד שהוא חטף אגרוף לאשכים. ואני מקווה שכאב לו.

מש"ק הדת
וכמו בכל ח"א בצבא, קיים גם מש"ק דת. רק שאצלנו הוא תופעה. חריגה, אם יותר לי לציין.
למש"ק הדת שלנו יש ישבן שיותר גדול ממנו, ובולבול שיותר קטן מהזרת שלי. איך אני יודעת?
יש לי רומן איתו. הרומן שלי עם מש"ק הדת.
הוא מפחד ממני. הוא בטוח שאני צריכה אשפוז, מהיר ודחוף, שכולל מכות חשמל והסגר מהעולם. בכלל, כל הדפ"רים במטבח בטוחים שאני חולה בנפשי, שאני היפר אקטיבית. אחד מהאבות, זה שאומר כל הזמן "את שומעת?", כי הוא לא יודע להגיד שום דבר אחר, בטוח שההורים שלי אחים. תאומים. הוא גם נורא מצחיק. כ"כ מצחיק שבכל פעם שהוא חזר על הבדיחה הזו קרסו לי הריאות מחדש.
נחזור לעניינינו. מש"ק הדת העילג, ניסה לפענח מאיזה מוצא אני. הוא כמובן דיבר איתי במרוקאית ובח' וע', כי רק כך הוא יכול להגות אותיות. הוא ניסה לשחק איתי משחק. לנחש מה המוצא שלי. באמת. זה לא כזה קשה. אבל גם הוא דפ"ר, ולכן הוא היה בטוח שאני טריפוליטאית. או איטלקייה. איזה יופי! הוא אפילו יודע את עדות העולם! הוא אפילו איחל לי שכשיהיה לי בעל, על היום הראשון הוא יתלה את עצמו במקלחת. זה אחד הדברים הכי יפים שאמרו לי בחיים ;[ וכך אני רודפת אחריו יום אחר יום, מנסה לדקור את ישבנו בכל מיני חפצים חדים כדי לראות איך זה יתפוצץ באמת.

כתום
אבא ג'ינג'י, האבא שחותך ירקות, ניסה לגבור עליי במלחמת מוחות מתוחכמת, בה ניצחתי, כי אני אינטליגנטית, ולו יש אייקיו בודד אחד, והרבה שיער כתום על הגוף. הוא אומנם נראה טוב, ארוך וחטוב (אני מגיעה לו לפטמות), אבל לנסות לרדת עליי הוא לא יכול. כבר הפחתי למתוחכמת, במקום לעבוד אצלו, הוא עבד בשבילי. בהתחלה הוא נתן לי לנקות מאחת המכונות בצל וגזר רקובים, עד שכמעט הקאתי לו בתוך המכונה. הוא גם רצה שאסחב פחים מלאים ואמרתי לו שזה כבד לי, אז הוא עשה גם את זה. גם את הפלפלים האדומים הרקובים שהיו על הרצפה, הוא אסף, כי ככה החלטתי.
לפני יומיים, כשאני כבר לא במטבח, הוא בא אליי באמצע האוכל, בוכה מגעגועים. אמרתי לו שהוא דומה לגזר. לא בגלל השיער הכתום, סתם פתאום עלה לי.
אבל אז הייתי בטוחה שהוא ייעלב, אז אמרתי לו "אתה יותר טוב מגזר", וזו אחת המחמאות הכי יפות שאני יכולה לתת למישהו :\

גלֶבּה
בכל פעם שאנו עושים ספונג'ה, מישהו מחליק ונופל. הסבון הירוק-זוהר-רדיואקטיבי פשוט מחליק מדי ובלתי עביר.
כך, כששטפנו את המסדרון בפעם המליאנטה באותו היום, עבר שם יוסי, העוזר של מש"ק הדת. בהתחלה הוא החליק קצת, לא רציני. הזהרנו אותו. אמרנו לו שהוא ייפול. הוא נפנף אותנו ואמר שזה לא יקרה לו. עד שהוא החליק. ועף 10 מטר קדימה. וזה היה הדבר הכי מצחיק בעולם בערך. ומאז, בכל פעם שמישהו מביא גלבה, אנחנו אומרים שהוא מביא יוסי. כמה מרגש.

משחקים במחבואים, מתחבאים מהחיים
אחד הדברים המרגשים יותר בעבודה במטבח היא איך אנחנו מעבירים את הזמן. אני למשל מעבירה את רוב זמני בשיטוט בעגלות מצד לצד של המסדרונות. לפעמים גם רצים על הרצפה הרטובה. רוב הזמן משפריצה מים מזרנוק על אחרים. לפעמים רדפתי גם אחרי אנשים והשפרצתי עליהם את הסבון הירוק והרדיואקטיבי. יום אחד גם עשיתי אזור מלחמה. מישהי נכנסה לשירותים, נעלה את עצמה. אז התחלתי לשפוך מתחת לדלת מלא סבון ולזרוק עליה מלמעלה קרח, לחכות ולשמוע את הבּוּם :)
יום אחר גרמתי לאנשים להאמין שיוצא קולה מהזרנוק כיבוי ולא מים, כך, כל מי שהחליט שהוא חייב לראות שיוצאת קולה במו עיניו, חטף שפריץ על כל הגוף כשהראיתי לו שיש עליו קולה ולא מים :) אנשים כ"כ טיפשים עד שהם התחילו ללקלק לעצמם את המדים :|
הדפ"רים אוהבים להשתעשע גם כן בינם לבין עצמם. רוב הזמן הם הולכים מכות, או שרים שירים על אימא של X שמתה בשואה ושהיטלר אנס אותה.
אבל הם עושים את זה גם כואב יותר. הם שורפים זה לזה את השערות בידיים, הולכים קרבות סכינים, ואני זו שנאלצת להפריד.
יום אחד ההוא שמסדר גבות, קרע להוא עם הישבן בחוץ מכנס אחד, וראו לו את כל הבוטנים שיש באזור חלציו. היה קצת מביך ומגעיל לראות דברים שבועלים לי את התמימות.

אילו ציפורים
יום אחד מצאתי עכבר במטבח. הוא היה מקסים. ג'ינג'י וחמוד, אכלת כמה גושי בצק. יום אחרי זה שמעתי שהדפ"רים הרגו אותו.
הם גם שפכו חומצה על קיפוד.
וגם תפסו יונה והעיפו אותה לפתח אוורור שם היא נעלמה. בלי שפריצים של דם.
ויום אחד הם גם רצו להעיף ציפורים מח"א חניכים, אז הם כיבו את האורות ודפקו על שולחנות עם מגבים, הבריחו את הציפורים החוצה. עד שאבא'לה יצא עם שקית וציפור מתה בתוכה. התחלתי לצעוק עליו, למה הוא הרג אותה.. אז הגאון שלי אמר "היא לא מתה. היא חיה". כן. הציפור חיה. במיוחד כשהיא בתוך שקית אטומה, במצב מאוזן ובעיניים עצומות.
היא נפלה חלל.
יהי זכרם ברוך.

ולמדד המשקל שלי-
אחרי שבוע מטבח ועוד סופשבוע מטבח (שכולל את יום חמישי, שישי, שבת וראשון), ולא הפסקתי לנשנש בורקסים, שניצלים, שוקו ודני, עליתי בקילו.
הידד!


לקבלת המפקד השף, הכוח יימתח להקשב. 2..3..
הקשב!