| 10/2004
חום אנושי
לוט
לא יכולתי להעלות
על הדעת שתשכח
אותי מהר כל כך
לוט
יש עדיין שאלות
שעולות בי לפעמים
מה קרה לפני שנים
איך הלכת
לא חשבת לעצור
ברחת
לא הבטת לאחור
לראות אותי
לא ידעתי מה קורה איתי
כ"כ לא רציתי להגיע למצב הזה. למצב בו אני כותבת פוסט, וכולי שבורה, עצובה ורועדת.
זה לא קורה לי הרבה. את רוב הפוסטים שלי אני כותבת בלילה, כשכל האושר שלי מהיום נעלם, ואני מצליחה להיכנס למוזה כזו של כתיבה. זה קורה רק כששקט ממש, וקריר בחוץ ויש רוח מהחלון שמולי. במחשב שלי. בבית.
אבל עכשיו קר.
קר לי ממש.
אני לא במוזה של כתיבה. כלל וכלל לא. ואני לא במחשב שלי, המחשב התקוע שלי. אני במחשב הרבה יותר נוראי מזה. מחשב שאיטי יותר מצורת החשיבה שלי ומהגלגלים שמסתובבים לי במוח. אני בטייסת, בחדר חשוך, חנוק מפחמן דו חמצני וריח של מכשירים אלקטרוניים. בחיי. לחדרים עם מחשבים יש ריח כזה. ריח של איכס. של מכונות. של קרינה. ריח מתועש כזה. קר ומצמרר.
אני מסתובבת במסדרון החשוך, ללא מעש ותכלית, ומביטה לפעמים דרך דלת הזכוכית החוצה. הדשא נע לו מצד לצד מהרוח והמטוסים פשוט עומדים שם. במלוא הדרם. מחכים רק להתחיל לעשות קצת רעש. אבל השמיים אפורים, והרוח דוקרת ויבשה, אז אני נמנעת מלצאת החוצה. אבל בפנים הכל מנוכר ועצוב.
ושקט מאז
שום דבר לא זז
שום דבר לא מעניין
לפעמים הרוח קצת שוחקת את האבן
לפעמים אפילו רוח אין
והבטיחו לי. הבטיחו לי שאצא היום הביתה. לחג. אבל מי מאמין להבטחות כאן? מי באמת מבצע את מה שהוא צריך לעשות? אף אחד. ביום הראשון עוד האמנתי שיש לי על מי לסמוך. כמה טיפשה הייתי. האמנתי שהאנשים כאן נפלאים ומוכנים לעזור ולתמוך ושזה באמת כמו בית שני. ובימים האחרונים הכל מתרסק לי בפרצוף, בבום כזה, שמרסק לי את הפנים ומשאיר אותי פצועה ומדממת. כי אף הבטחה לא התקיימה עדיין. אין לי חדר, אין לי אוכל, אין לי חֶברה. כל היום במקום הסגור הזה, עם קירות בטון, מול טלפונים ומסכי מחשב.
והכל רחוק מהכל. מרחק של הרבה זמן נסיעה. וכשאני רוצה לרדת לאכול, אין לי עם מי לאכול בחדר אוכל, כי אף אחד לא באמת אוכל שם. אז אני נאלצת ללכת לאן שכולם הולכים, לברגר קינג או לשקם. ולבזבז את כל הכסף שיש לי. על אוכל. מי חשב שבגלל הצבא אני אבזבז כ"כ הרבה כסף על משהו שאני צריכה לקבל בחינם? וזה בגלל שהשליש פה טמבל והוא לא עושה כלום. אז אני נאלצת לגווע ברעב ולישון בטייסת, במזגן ובקור, במקום נטול החמצן, מול מחשבים שמרעישים כל הזמן ואנשים שמסתובבים מסביב וטלפונים שמצלצלים 24 שעות ביממה. ואני שותקת. כי אני מסתגלת למצב. כי אני לא מסוגלת לפתוח את הפה ולהתלונן על דברים. כי אני סתומה, בעיקר.
אתמול לאף אחד לא היה אכפת שאני ועוד מישהי לא אכלנו, שרעבנו למוות, ולא יכולנו לצאת מהטייסת, ובסוף הזמנו אוכל רק ב-7 בערב, ולי זה עלה 60 ₪. וזה לא אמור להיות ככה. אני לא אמורה להיות רעבה. או קפואה. או עצובה. בכלל לא. אני אמורה ליהנות. עד כמה שאפשר. אבל זה מה שאמור להיות. אני אמורה לפתח קשרים עם אנשים חדשים. עם הטייסים. עם החוגרים. אני אמורה לשמוח שאני דווקא כאן, ולא תקועה באיזה בסיס ירוק בתור פקידה מעאפנה או בתור מישהי שהיא עאלק לוחמת ורק רצה מצד לצד כל היום. אני לא רוצה לעשות את זה. אבל אני גם לא רוצה להיות זו שמנצלים אותה. זו שתמיד מוכנה לעזור לכולם ולהקל על העבודה, בעוד ששמים עליי כאן פין.
לוט
איך הצלחת לגלות
את הדרך הנוחה
לשמור שלא אטריד אותך
וזו שאיתי.. אני מפחדת. מפחדת להטריד אותה בעיסוקים שלה. בדיבור שלה בטלפון. גם אם היה נופל עליי עכשיו משהו והייתה נקטעת לי יד, הייתי מפחדת לרוץ אליה ולבכות. ואני לא יודעת למה. אני מפחדת להפריע. כי כל רגע קורה כאן משהו, ואני לא מוסמכת בשביל להבין מה קורה, ובשביל לעזור. אז אני רק עושה מה שלמדתי כבר. וזה באמת לא לעשות הרבה.
אני גם מפחדת שיתקשרו אליי לפה. כי אני חדשה ולא אמורות להיות לי כאן מותרות. גם אסור לבקר אותי. בכלל. אי פעם. בחיים. אני מרגישה בגטו, עם הגדֵרות ועם כלבי השמירה. אני מרגישה בגטו גם בטייסת. ואני מתגעגעת. בעיקר לחברים שלי שגרים כ"כ רחוק ממני :\ ולהרבה דברים קשה לי להתגעגע. כי גם בבית אין לי למה להתגעגע. אולי למיטה. זה הדבר היחידי שאני יכולה להתגעגע אליו שם. כי החברים שלי נאבדו. נאבדו מאחור. אלו שהלכו לשנת שירות השתגעו לחלוטין, ואלו שלא התגייסו עדיין ונשארו בבית, נשארו גם עם כל הבעיות והשעמום של העיר. ואני חושבת שאני התקדמתי הלאה. פתאום התפיסה שלי שונה ואיך שאני רואה את הדברים השתנה. והם נעצרו שם, מאחור.
לוט
אבנים מסוגלות
לעצור את העבר
תחשוב כמה עצרתי כבר
קמתי היום בבוקר לצלילי טלפונים רבים. ואיך אמרו לי שהיום אני חוזרת הביתה. אבל איך אחזור, אם זו שאחראית עליי לא עונה לי לטלפונים, וזו שאמורה לבוא להחליף אותי גרה כמה שעות נסיעה מכאן, והיא כרגע בבית אחרי שהמיטה הנפתחת פה נפלה לה על הרגל? אני לא מסוגלת לעשות לה את זה. להחזיר אותה לכאן בחג, למרות שאני זו שאמורה להיות עכשיו בבית.
אבל אני פשוט לא כזו. גם לא על חשבון ההנאה הפרטית שלי. אז נאלצתי להישאר פה ולאכול מנה חמה שלקחתי כאן ממישהי. וזה הדבר הכי נוראי שאכלתי בכל החיים שלי. אטריות מוקרמות בגבינה ועגבניות. :[ בחיי שזה היה נוראי. ועד עכשיו עולים לי גרעאפסים עם הטעם השואתי הזה.
הן ידעת
שלהסתובב אסור
ולא אמרת
שום דבר ברור
לטובתי
עמדתי
לא ידעתי מה קורה איתי
הכל כאן בחוסר ידיעה. כל הזמן. בנוגע לאנשים, לטיסות. בנוגע אליי. בלת"מ גדול. אף אחד לא יודע מה קורה כאן עם שום דבר. ועם כמה שמנסים לשמור על סדר וארגון, תמיד קורה משהו. תמיד יש בעיה. לוח הזמנים שלי לא מתפקד, ואני יחד איתו. כי אין כאן מה שאני מחפשת.
וזה לא רק שבאתי לכאן לבד, בלי אף אחת מהקורס. ואני מסתובבת לבד כל היום, כי אין לי ישות לדבר איתה. אני נשרכת אחרי שאר הבנות כי אני מפחדת להיאבד, אבל אני לא איתן כי כיף להן להיות איתי. אולי כי אני חדשה. אולי כי יש סיבה אחרת. אולי אני סתם פרנואידית וזה רק עניין של זמן. אבל הכל כאן פוגע בי.
אני סתם מחפשת אהבה. חיבוק. חום אנושי. אני נשמעת כ"כ עומואית אבל זה חסר לי כאן. חסר לי שמישהו יבוא ופשוט יחבק אותי, יבטיח לי שהכל בסדר ושהשנתיים האלו יעברו מהר. ולא אצטרך להסתובב עם אנשים מתוכנתים, אלא עם אנשים שחיים את הרגע. אנשים ספונטניים ומאושרים. כאלו שירוצו איתי עירומים על החוף וידחפו אותי חזרה למים. כאלו שילטפו אותי על הראש ורק יחייכו, כי זה כל מה שאני צריכה כאן.
חיבוק וחום.
כי קר לי. קר לי כ"כ.
ושקט עצוב
כלום לא חשוב
שום דבר לא מעניין
לפעמים הגשם בא שוחק קצת את האבן
לפעמים אפילו גשם אין
לוט
אתה יודע יש לילות
שאני יושבת סתם
ומסתכלת על הים
ושקט וחם
אפילו הים
בזמן האחרון מתרחק
לפעמים הזמן שוחק קצת את האבן
לפעמים אפילו זמן שוחק
(לוט- יוני בלוך)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
