מחשבות מהעץ נושרות
ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות
מפושקות עכשיו

אני אדם רע. אדם רע ונוראי.
לפעמים, כשאני שוכבת על מיטתו של המג"מ, ובוהה בתקרה המתועשת הזו (זו שיש בה פתח אוורור כזה של מזגן, ומנורות פלואורסנט, וכל מיני חוטים ומדבקות עליה) מחלחלות בי מחשבות לא טובות. מחשבות שלא צריכות ולא אמורות לזרום במוחי. לא עכשיו ולא בכלל. והן זורמות בי, בכל רמ"ט (כי עכשיו יש גם כרס) איבריי ועצמותיי. אני מנסה לעצור את עצמי. לעצום את העיניים חזק חזק עד שכואב שכשפוקחים את העיניים רואים רק עיגולים צהובים נמתחים כאלו.. אבל המחשבות לא מרפות. וגם אם אני נהנית מהמחשבות האלו עד מאוד (לא כזו הנאה ;[ ), אני פתאום עוצרת את עצמי, ומבינה שזה אסור. שזה לא בסדר. שזה לא צריך להיות ככה. ואז אני מבינה כמה אני רעה ומגעילה. שאני לא אמיתית ושזו טעות. טעות שכבר עשיתי בעבר.

צורח בורח
למקום שלא יציקו לי
צורח קורא לך
שתבואי לחמם אותי
כשקר לי

ובטעויות האלו אני בורחת. אני בורחת מהכל. בורחת כי אני לא יכולה להתמודד. להתמודד עם המציאות. להתמודד עם זה שאני לא יכולה באמת להתמודד. לא יכולה לחיות. לא מסוגלת להתאהב. לא מחזירה טלפונים ובטח שלא עונה להם. גם אם יקרה הדבר הנוראי בעולם, לא ימצאו אותי. כי לא אהיה שם. נפשית לפחות. אני בורחת לנקודה שלי. לבועה שלי. זו שאני מדמיינת כשאני נרגעת ומשתחררת מהכל.
לאגם ושמיים אפורים. כשממולי הרים ענקיים ומכוסים שלג ואני שוכבת על דשא רטוב מהגשם.
זה המחבוא שלי. עם האוויר הצח והתנודות של המים.
כך אני נמנעת מהעולם. עכשיו אין לי זמן אפילו לברוח ממנו, אבל אח"כ, כשאצא. אברח שוב. אברח, ולא יהיו לי התשובות לשאלות. ואפגע באנשים. אני יודעת שאפגע. בטעות, בלי כוונה. אני לא רוצה לעשות את זה. אני חייבת. אני זאב בודד, וכך אהיה לעולם. אף אחד לא יוכל להבין את זה. אותי. את מה שרץ לי בראש. ואני מצטערת מראש אם אפגע במישהו.
רע לי לשקר. קשה לי לעמוד מול מישהו ולשחק בכאילו. כאילו שכן וכאילו שלא. ובמיוחד קשה לי להגיד לא. וקשה לי להגיד שלום. ושנגמר. ושזהו. שאין לי כוח ואני לא מסוגלת יותר. שאני רוצה שקט לעצמי, ולהיות עם עצמי, כי קל לי. כי חם לי וטוב לי לבד. בלי כל המסביב. בלי הרעש. בסופו של דבר אני רוצה את מה שכולם רוצים, אבל תלוי ממי. ואיך. והמחשבות הסוררות האלו שלי, כה נעימות. וכ"כ אכזריות. הלילה אחלום עליהן שוב. ואדמיין את זה כך ולא אחרת. ומחר אתעורר לבוקר חדש מתחת למזגן ולצלצול הטלפונים. ואזכר בכמה שאני רעה וארצה להיות במיטה. לא שלי. מיטה גדולה, עם סדינים לבנים וריחניים, מתחת לפוך ענקי וחיבוק אוהב. ושמיים אפורים אפורים.