ישבתי על הספסלים בחוץ. רוח חמה ודוקרת הכתה בי, בזמן שחגו מעליי עורבים. מולי ******** (דברים מסווגים), מאחוריי חדר המטבחון המסריח פתוח, ובו הרדיו פועל, ומשמיע שירי דיכאון של גלגל"צ, כשמדי פעם תחנות ערביות משתלטות גם על זה. בצד ימין אנשים קטנים וכחולים מטפסים על המסוקים ומסתובבים.  אני אוכלת את הסלט הרקוב שלי, ואת השניצלתירס שגנבתי ממרשעת שסוגרת איתי שבת. היא ישנה עכשיו. היא ישנה כל הזמן.
"לא טוב היות האדם לבדו", כך אמרו.
זה גם לא קל להיות יחד, כשאין עם מי.
חיכיתי לגשם, שיטפטף. שיתיז עצמו עליי. שיעיר אותי מהסיוט שאני נמצאת בו כבר חודש שלם.
ניסיתי לישון. ניסיתי להצליח להירדם. ניסיתי לעצור את המחשבות. אבל ידעתי היטב. ידעתי מה היא חושבת עליי. בלילה שמעתי צחקוקים ולחישות. ידעתי גם למה. נרדמתי.
התעוררתי בבוקר לצלילי הזנקה, קמתי תוך שניות, רצה יחפה בחדרון. מוציאה נשקים ומסדרת הכל. הכל, כדי שיצילו עוד כמה מכוניות שנסחפו בשיטפונות.
מתקשה קצת לקלוט, כאן הכל היה יבש. מדי פעם טיפות שמבשמות את האוויר באבק ואיכס. ושם כבר שטפונות.
5 הזנקות היו היום. ביניהם אוטובוס עם ילדים.
הרבה אדרנלין זרם בבוקר.
ושטפונות רבים זרמו מאז.
שקט עכשיו.
שקט ועייף.
עצוב בעיקר.
רציתי להרגיש אהודה שוב. נאהבת.
רציתי להיות הטובה, העוזרת.
כנראה התבלבלתי.
כנראה לא הבנתי אותה נכון.
כנראה הייתי מנותקת מדי, עד שראיתי את זה במו עיניי.
בזמן שהיא הלכה לשירותים, מצאתי מייל שהוא שלח לה. עוד בחור לא משכיל עם הרבה שגיאות כתיב והרבה "אני ירביץ/ יסמיך/ יאכל" וכו' וכו'.

"אל תתני לצעירה לעלות לך על העצבים".

את זה מצאתי שלשום. בהלם טוטאלי ברחתי מהחדר, מנסה להימנע מלהצליב איתה מבטים, לחדר אחר. טרקתי אחריי את הדלת, טיפסתי על מחשב ונכנסתי למייל, הפעם בלי פחד שהיא תראה אותי. קראתי הכל.
את כל הפלירטוטים שלה עם הבחור הדביל, ואת כל הדברים שלא רציתי לקרוא.
או לפחות לא רציתי לדעת שהם קיימים.
כלבה.
בנות נוטות להיות כאלה.
אולי בגלל זה תמיד הכחשתי את היותי נקבה. כי אני לא. פשוט לא כזו. לא אחת שמרכלת מאחורי גב של אנשים. לא אחת שמקטרת. לא לחוצת בית ולא שונאת אדם.
ובמשמרות שלי היא הייתה יושבת ובוהה בי במבט הפוצע שלה. בוהה, ולא מושיטה יד לעזרה. רק מתעצבנת עליי, כי אני כנראה צעירה ופעורה מדי בשבילה. או אולי יותר מדי מתוחכמת בשביל האינטליגנציה הדקיקה ששרדה בה.
כי בגדר התפקיד הזה, כנראה, זה להיות כלבה ומנוולת. מנוולת ממש כמוה.
שיחתם:

"... איזה יום מסריח... אני צריכה להסמיך מישהי ואני פשוט שונאת כל רגע ורגע מזה, היא מעצבנת אותי!!!..."

"אני יסמיך אותה!"  (הערת הסובייטית- דביל!)

"אתה תצטער על הרגע שהצעת..."

"נראה לך?!?!? ב 3 דקות אני מסמיך אותה!"

"תקשיב היא קרציה,
היא מעצבנת,
היא מוזרה,
היא נדבקת,
אני משתגעת!"

"חחחחח... אני לא אוהב אותה!
תמסרי לה שהחלטתי שהיא לא מוסמכת והיא הולכת להיות שרת!
תני לה מטאטא!"

"תקשיב זה כל כך מתסכל ששום דבר אפילו לא משעשע כשזה נוגע אליה"

"אני שם לב..
אם את מגיע למצב שהיא ממש מעצבנת פשוט תביאי לה מכות, זה יפתור הכל...
היא צעירה ממש? או שהיא הייתה קודם איפה שהוא?"

"היא צעירה ממש !!
ולא נראה לי שאני יאמץ את הקטע של המכות
דבר ראשון אני לא ילדה אלימה
דבר שני יש לה איזו ***** *****, ****, אלוהים יודע מה בדיוק... בג'ודו או משהו כזה"
(הערת הסובייטית- צנזור מפאת צנעת הפרט).


הייתי קרובה לבכי. סטרתי לעצמי כדי לקלוט שאני באמת טיפשה ובאמת נותנת לה להכאיב לי. הבנתי שאסור לי. אסור לי לתת לה את ההנאה של לעקוץ אותי, גם אם זה מאחורי הגב שלי. גם אם היא מספרת את זה לאנשים שלא מכירים אותי בכלל. גם כי אני טובה יותר. אולי לא יותר יפה ממנה, או מפלרטטת כמוה, או עוקצנית כמוה.. אולי אני צעירה וחדשה יותר.. אולי..

ואולי היא פשוט כלבה. כלבה שלא מכירה אותי בכלל. כלבה שכ"כ כ"כ פגעה בי. ולא מהמעשים שלה. רק ממילים. אולי אחת.. אולי שתיים.. כבר אין לי כוח להסיק ולחשוב מה היא אמרה בדיוק שאכל אותי כ"כ. אולי הקרציה, הנדבקת, המוזרה והמעצבנת הן אינדיקציה טובה מספיק. אחרי שאני עושה בשבילה הכל. אחרי שהיא מטרטרת אותי מצד לצד, סתם כי אין לה כוח לקום מהכסא. אחרי שהיא "פוקדת" עליי לעשות דברים. ואני כמו טאטא'לה עושה אותם.
אולי אני פשוט צריכה לשמור על ראש קטן. רק כשאני איתה. לא לעשות יותר מדי. לא לעשות מעבר.
אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי. לא מצליחה להיות הרעה בסיפור. לא מצליחה לא לעזור ולא לקחת ולצלם את זה או להביא מהחדר השני את הדבק.
האם דיני הוא לסבול חודשיים עד שתלך?
ואולי לסבול שנתיים, ולסיים כבר עם הכל?
בכל מקום יש אותם. אלה. האנשים ההם. שרוצחים אותך בלי לגעת בך בכלל. אם זה לא טירונות או קורס, זה כבר לא זה. זה כבר לא להיות עם החברים הכי טובים. זה כבר לא לספר לכולם הכל.

כאן זה אולי החיים האמיתיים. אולי בועה. כאן צריך לדבר, אבל צריך גם לדעת מה להגיד. כאן כל חברה, היא גם האויב הכי גדול שלך. כאן אני אולי נחשבת למגניבה כי אני מסתובבת עם טייסים, אבל בפנים אני פצועה, כי אני יודעת שהם לא יהיו החברים הכי טובים שלי. כאן אני יכולה לרדת לאכול צהריים עם עוד 7 בנות, ולדעת שבחיים לא תהיה לי איתן שיחה על מהות הקיום והאם אלוהים הוא אישה. כאן כל פעם שמביטים בי, אני צריכה לחשוב אם זה כי הם חושבים עליי משהו טוב, או אולי גם הם עצמם מגחכים וצוחקים עליי. כי אני ככה. נכה. מנטאלית.
כאן כל בדיחה שלי, תסובב מבטים ותפיץ הערות עליי, שאני לא שפויה. שההומור שלי מעוות.
כאן אין באמת חמצן, יש רק רוע באוויר.
רוע טהור.
רוע שמתגלם בדברים שהכי לא מצפים להם.
כאן אני לא אני.

ומשכנע
את עצמי בלב
|שאני לא דומה לו
אני מישהו אחר
אני מישהו אחר


עד מתי?