לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


כנפיים שבורות

כינוי: 

בת: 39

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אתם




הימים עוברים

ועדיין לא שבתם.
הגעגועים חותכים ומנקרים
בכל יום ביומו.
לא
אלו לא טראומות מלחמה
ולא חרדות
מנסה להתקדם ולעבור הלאה
אבל אתם תמיד שם
מחייכים
מנופפים
מדברים איתי.
כותבים עליכם כתבות בעיתונים.
ומסתכלים על תמונות שלכם.
וכמה שרציתי לבוא לאזכרות
וזה היה חזק ממני. ולא הגעתי.
ופגשתי חברים שלכם
משם.
במהלך הזמן...
ומדברים כאילו הכול כרגיל
והכול בסדר וכולם שמחים ומאושרים.
אבל במציאות
רק אנחנו
אלו שהיו שם אתכם כל הזמן הזה
רק אנחנו
יכולים לראות את העצב הנוגה בעיניים
את האור שהיה וכבה- כשהם רק מדברים עליכם.
מלאכים יפים.
גם בתכתובת מיילים- כולם מצחיקים ובדרנים וציניים.
ולמרות שלא מדברים על זה
אתה מרגיש שחלק כ"כ גדול חסר שם.
אתם.
וכל פעם שאני נזכרת או שומעת שיר
מציפות אותי דמעות
כמו ברגעים אלו
ואני לא מצליחה לעצור
למרות שאני יודעת שאתם אינכם
ולמרות שאני בסה"כ לא הייתי כ"כ קרובה
ויש קרובים ממני
ופגועים ממני
וכנראה גם עצובים ממני

פתאום
אתה מרגיש
כ"כ כבוי בעצמך.
ורואה סרטונים על מסוקים בארה"ב מתרסקים בים
והלב נחמץ
ושנה מחורבנת עברה..
שנה וחודש. כמעט. עוד שבוע.
ואני
נותרתי מאחור?

נכתב על ידי , 5/9/2007 18:23   בקטגוריות כואב, צבא  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חרא על הראש שלך


עזבת אותי
השארת אותי בלויה
מרוטה
שבורה
כואבת
עצובה
עייפה
בוכיה
רוצצת את לבי
ירית בו
בלי הכרה
הוא התנפץ לחתיכות ולגורמים
שמעולם לא הרגשתי לפני
לא חוויתי זאת קודם
בחיים לא אמרתי את האמת הזו בפנים של אף אחד.
אני לא בן אדם שאומר דברים
בטח שלא כאלו
ואיכשהו
גרמת לי להוציא את זה החוצה
להוציא את כל מה שאני מרגישה וכל מה שאני חושבת וכל מה שאני אוהבת בך.
אוהבת?
אהבתי?
כל הדברים שאתה עושה
התנועות שלך
האיברים שלך
והכול היה לי טוב ועם הכול הסתדרנו
ופתאום נהיה לך רע?
פתאום החלטת להעיף אותי?
לנדף אותי מהחיים שלך?
כי הייתי שם. הייתי שם 9 חודשים.
ופתאום זה לא בסדר העדיפויות שלך?
פתאום אתה לא מסתדר?
למי אתה משקר?!
לי או לעצמך???
לי לא טוב? או לך לא טוב?
אני צריכה לשקר לעצמי? הייתי צריכה לשתוק כשאמרתי לך שאתה מתרחק ממני?
ואמרת לי זה בתת מודע
ואמרת לי שאתה בטח שלא עושה את זה בכוונה.

ואפשר להסתדר ואפשר להתגבר.
אתה חזק? אני חזקה.
אתה לא
אתה חלש
כ"כ חלש
אתה מוותר על האהבה שלך לטובת הבלבול שלך
סתם בחור טיפוסי
כמו כולם
אם אתה אוהב ואני "מושלמת"
אז מה קרה פתאום?
פתאום נהייתי עליך נטל?
מעמסה?

פעם חשבתי על עצמי דברים כ"כ נוראיים
ואז באת, ושינית הכול, שינית את כל תפיסת עולמי וכל מה שחשבתי על עצמי.
ועכשיו כל הפחד חוזר חזרה.
כל הלבד הזה שהיה כל השנים האלו.
הכול חזר
בגללך.
בגלל שאתה פחדן
כי היית אמור להיות שם בשבילי
בשינויים עכשיו
בעבודה
בדירה
בחיים!!
ואני הייתי אמורה להיות שם בשבילך
בשחרור
בעבודות
עם החברים
הייתי אמורה להיות שם גם
רציתי לקחת אותך פאקינג לחו"ל על חשבוני לשחרור שלך!!!! בהפתעה!!!
 
ואתה פשוט לא רוצה
שאני אהיה שם
ולא משנה מה אמרתי
בכל הבוקר המחורבן הזה
וכל השעות האלו שבכיתי
ואמרתי שאני לא מוכנה
ואני לא עוזבת
ולא מעניין אותי מה
אני לא עוזבת.
מסתבר שלא משנה מה אמרתי, זה לא הזיז לך, נכון?
זה לא היה משנה שום דבר ממה שאמרתי
כי החלטת כבר
החלטת שאין לך יותר צורך בי
אחרי מה?
אחרי שסיימת בי את השימוש שלך?
איך אני אאמין בך עכשיו? אחרי שאיבדתי את האמונה בבני אדם
ואתה יודע את זה
איך?
מתי תחליט כבר?
מתי תחליט את ההחלטה המזוינת הזו, ששברה לי את הלב כ"כ חזק???
מתי תחליט שאתה מוכן להתגבר על כל הקשיים
ביחד
שנתגבר על זה
שהכול יהיה בסדר
ונסתדר
למרות הכול ולמרות המרחק ולמרות התעסוקה.

אני פשוט כ"כ רוצה אותך
ולא רוצה לאבד את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים
ורוצה שתחזור
ותתנצל על איך שפגעת בי
על כל הדמעות שבוזבזו עליך
רק תראה את זה
ותחזור...

נכתב על ידי , 10/6/2007 14:52   בקטגוריות כואב  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חמש לוויות וחתונה אחת



בעצם, לא באמת הייתה חתונה,
אבל זה נשמע כמו שם מעולה לסרט טראגי. סרט של מאות בני אדם ששותפים לאותו הכאב.

מעולם לא עברתי שבוע קשה כמו זה.
כן, עברתי מוות של בני משפחה וכן, עברתי גם מוות של הורים של חברים.
מעולם לא הייתי מוכנה ולא הצלחתי לקבל בהבנתי מוות של אנשים מהצבא.
גם אני נכנסתי השבוע לסטטיסטיקה, ש"כל אחד מכיר מישהו שמת בצבא".

אי אפשר להבין כזה דבר.
הגוף שלי לא יכול להכיל עוד בור כ"כ שחור ועמוק של כאב ואובדן.
נכון, אני לא בת או אחות או דודה של מישהו שנהרג.
וכן, אולי לא הייתי חברה לחיים של אחד מהם.
זה לא משנה את הכאב.
זה לא מקטין או מגביר את כמות הדמעות כשאתה רואה את הארון עטוף בדגל ישראל, וכל החבר'ה מהטייסת שלך מתפרקים וקורסים נפשית תחתיו.
אתה לא יכול להבין איך כל הסרנים של הטייסת שלך יכולים לשבת בתוך הרכב הצבאי, מלווים אותם בפעם האחרונה אותם.
או לשמוע את האחים מדברים עליהם, על העיניים הטובות של כולם ורגש החברות והרעות. וכמה שהם אהבו את הטייסת ונהרגו כשהם עשו את הדבר שהם הכי אוהבים.

יש לי כ"כ הרבה שאלות לשאול, והשאלות נותרות ללא מענה.
אני מנסה להבין, לסגור את התיבה שפתוחה בתוכי, ולשמור אותה בצד, בפנים, בין שאר הקופסאות הסגורות שהשלמתי עם קיומן.

אני רוצה לדעת איך זה נראה
מה הם הרגישו
מה עבר להם בראש
מה הדבר האחרון שראו
מה הדבר האחרון שהחזיקו
האם הם הסתכלו זה על זה?
האם בכו?
היה להם בכלל זמן לבכות?
על מה הם חשבו כשהתחילו להתרסק
האם מישהו קפץ החוצה?
זה כאב להם?
הם נהרגו לפני שהשריפה התחילה?
האם כל אחד חשב על המשפחה שלו? אשתו? חברים?
האם לא חשבו על כלום?
אני רוצה לדעת מה נשאר מהם.
זו אולי המחשבה הכי פסיכית שעברה לי בראש, אבל אני מוכרחה להבין איך הם נשארו.
איך לקחו אותם משם.

הקולות והפרצופים שלהם חוזרים אליי לפעמים. אני מנסה לשמור ולנצור אותם בראש, כדי לא לשכוח.
אי אפשר לשכוח.
אסור לי.
אסור לי לשכוח את הפרצוף שלהם, את החיוך המיוחד של כל אחד ואחת מהם.
את צבע השיער, הגובה. הסרבל. הפאץ'.
אני רוצה לצייר ציור אבל אני לא יודעת איך.
רוצה לכתוב שיר אבל אין לי מילים. גם לנגן אני לא יודעת.
רוצה להשאיר זיכרון, אבל שום דבר תועלתי לא מצליח לצאת ממני.
מנסה להבין איך אפשר יהיה להתמודד עם שלושה ארונות ריקים בחדר ההלבשה של המכונאים המוטסים. חושבת על מי ישב עכשיו בשולחן שלו בטייסת. מי יתפוס את מקומו.
מבינה שיותר לא אפגוש אותו באמצע רחוב, בדרך לדואר.

כולם אומרים שצריך להמשיך הלאה.
שאנחנו נשארנו כאן לחיות כי "במותם ציוו לנו את החיים".
גיבורים- קוראים להם. בכל לוויה ולוויה.
נהרגו למען המולדת, למען קדושת הארץ.
הם לא רצו.
הם לא רצו להיהרג. הם לא נהרגו למען זה. הם נהרגו מטיל מזוין ששרף להם את הנשמה. טיל שלא הצליחו לחמוק ממנו.
איך אפשר להמשיך הלאה ולחיות כשכל מה שאתה חושב עליו זה שהם לא יהיו יותר???
כל אחד השאיר אחריו משהו.
שני תינוקות שעוד לא נולדו, חברים שבורים. משפחות שנהרסו.
החיים שלהם רק התחילו, תואר שני, חתונה, ילדים..
איך אפשר לראות את כל מי שנשאר שבור וזחוח בטייסת?
אנשים בלי הבעה, נטולי חשק.
ק' אמר בלוויה של גומז, שהדבר הכי קשה שהוא עשה זה לטוס אימונים יום אחרי הנפילה.
סה"כ טיסת אימונים פשוטה, עם ההבנה שגומז לא נמצא כאן יותר. הוא נזכר בטיסת הסייפן שלהם יחד. טיסה שמפקד הטייסת כעס עליה מאוד, כי הם לא ביקשו אישור לטוס אותה. זה היה במשמרת שלי. כמה צחקנו עליהם אז. כבר לא יהיו לו יותר המשפטים הדביליים שלו. הוא כבר לא יתקשר לפקמ"ציות להתעצבן עליהן, כי הן פאקינג מעצבנות.

איך הצלחנו בכלל להיות בכל הלוויות? איך לא קרסנו בדרך? איך הדמעות לא הפסיקו לנזול האחד על המדים של השני?
איך אפשר להכיל כ"כ הרבה כאב בימים כ"כ מרוכזים?
חצי מדינה עברנו כדי לחלוק לכולם את כבודם האחרון. מאות זרים ואלפי אבנים הונחו על הקברים.
לשלושה ימים היינו שותפים לאותה החוויה, אותו הכאב. לאותו האובדן.
כל אחד הכיר אותם קצת אחרת. כל אחד זוכר מהם זיכרון אחר. כל אחד מנסה להמחיש את האובדן הפרטי שלו, וכולנו מהנהנים בהבנה, מנסים להשלים פאזל גדול של כל אחד ואחד מהנופלים. מחבקים, מלטפים זה את זה.
מוחים זה לזה את הדמעות. נשברים זה בזרועות זה.

אני לא יודעת מה הלאה.
אין לי מושג איך ממשיכים מכאן.



 

 

סרן דניאל גומז ז"ל


נכתב על ידי , 17/8/2006 13:26   בקטגוריות כואב  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
40,686
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליפה וערומה בתיאטרון רוסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יפה וערומה בתיאטרון רוסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)