|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קצרה
קצרה בכסף קצרה ברגש קצרה בזמן קצרה בטעם קצרת ראייה
קצרה בגובה קצרת שיער קצרת רוח קצרת הבנה קצרת אצבעות
כדור אחד
קצר בשקט
צר המקום מלהכיל את כל מה שיש להגיד
שקצר וקצר וקצר
ואין זמן להספיק דבר
הכל דרך מחשב
דרך מיילים
ללא חלק אנושי
חלילה לא להסתכל אחד לשני בעיניים
המטרה היא לפגוע ולברוח
או כך זה נראה לפחות
וחס וחלילה לא להגיד את האמת בפרצוף
או לנסות לעזור
לאלה שאין להם יכולת לעמוד בפני עצמם
כי היו חכמים מספיק לא לעבור בבה"ד 1
ולהגיע בכל יום מחדש
ולא להבין מה זה נותן לך
ולראות את החיים שלך טסים לנגד עיניך
בלי שאפשר להושיט יד ולמשוך אותם אחורה
למה שהיה פעם
לתמימות ולחיים ההם
שאולי היו משמימים
אבל הם לא סבבו סביב דבר אחד
שתמיד שומעים ברכבת
וזה לא סוגים שונים של צלצולי פולי
וכמויות הילדים
שלובשים אותו הבגד
וגובה המכנסיים שהבנות מגיעות או לא מגיעות אליו
או לשבת ולשמוע אותה מתבכיינת שדבורה נגעה לה בשיער והיא
חייבת להתקלח כי זה ממש מגעיל
מעציב וגורם לחשוב
על למה זה מגיע לך בעצם
לסבול אחרי שלושה ימים של מקלט
ושל חוסר שינה
ודאגה למה שקורה או לא קורה שם בחוץ
וטיפת אור שמש לא נכנסת ומזגזגת בין הזכוכית למסדרון
ואין לך שם כלום מלבד עצמך וכמה טלפונים
וזה לשבת לבד ולבהות ולבעוט
ובלעדיך שום דבר לא מסתדר
אבל אתה לא רוצה את הבלעדיך הזה
אתה לא רוצה את השטות שנקראת אחריות
השטות הזו שהפילה אותך כ"כ הרבה פעמים בדרך
שגרמה לכולם לאהוב אותך פחות ולאהוב אותן יותר
כשאין אף אחד שבאמת בא להגיד בוקר טוב ומה שלומך
ואת ה האהובה עליי
כי אתה לא
אתה לא
אתה לא
ואתה לא עומד בזה לפעמים
ויום אחד אתה נשבר
בהתחלה אתה לא שם לב
כי זה לא קורה הרבה
או לפחות אתה מכחיש
שזה נכון
ושאף אחד לא סומך עליך יותר
או מוכן להקשיב למה שיש לך להגיד
ורוצים ממך רק דבר אחד
עבודה
ואתה סה"כ בן 19
ומה הם כבר רוצים
ופתאום אתה אחראי על עוד מישהו
וקשה איתו
ואתה מסתדר חברתית אבל לא מצליח להאציל עליו את הסמכות
ובסוף כשזה לא מתקדם לשום מקום
גם את זה לוקחים ממך
ומוצצים לך את הנשמה החוצה
ושואבים לך את הגאווה
אבל זה רק ימים כאלו
שאתה נשבר ומתפרק וצועק על העולם
ואחרי כמה ימים אתה שוב שמח מאושר ולא מבין
מה קרה לך לפני כמה יממות
וכשאתה עולה רגע למעלה
ומסתכל במבט בוחן
מבין שזו הקליפה
הקליפה המאושרת
והקליפה הדרמטית
שטורקת דלתות ובוכה בחדרי חדרים
ושאתה מתעב את הקליפות האלו
כי לכל הרוחות
מה הם עשו ממך?
ואתה בוכה כי לא נשאר לך שום דבר אחר לעשות
ואתה בוכה בלי סיבה
ואתה בוכה כי אין דבר אחר שיכול להחזיק אותך מליפול
גם לא החברה או החבר
כי מה הם פאקינג מבינים
במה שנחשב אצלך רק לנשום ולשאוף ולא מעבר.
ומצפים ממך להבין
ולהתמודד
ולהמשיך ככה כל יום
וללכת לנקות במטבח אחרי נגדים זוטרים
או להרים שקיות קטשופ מפוצצות מהרצפה
ואתה לא מבין למה בכלל אתה שם
ומה אתה עושה
ולמה אתה מבזבז את זמנך היקר בזה
כי אפילו לעשות קצת ג'וגינג או לעלות על סטפר אתה לא יכול
כי כבר אין לך כוח
והתייאשת אפילו מהכרס של עצמך
אתה יודע שהיא תישאר שם לנצח
כולל סימני המתיחה
ואתה משלים איתם
ואף אחד אחר לא
ולוחצים עליך לא להשלים איתם ולהלחם בהם
וכבר אין לך כוח ושיזדיין העולם
והראש שלך מתפוצץ ואתה מרגיש כ"כ קטן
והם לא באמת יודעים איזו סערה יש בך
הם לא יודעים שאתה בוער
שאתה צווח
שאתה אוכל כורת כותש שורף מבעיר משחית ומדמם
כדי לצאת החוצה
וזה ממאן לצאת
זה נשאר שם
משאיר טעם חמוץ
של מלפפון כבוש שנשאר פתוח הרבה יותר מדי זמן במקרר
ואוכל אותך
אוכל אותך מבפנים
ואתה רק מנסה לעשות סימן
שמשהו לא בסדר
אבל אצלך הכל תמיד בסדר
תמיד יש חיוך דבילי
וחוסר טאקט משווע
כי זה אתה
וככה כולם יודעים
או רוצים לדעת
או לא רוצים לדעת בכלל
אתה סתם עוד משהו שנמצא שם
עוד גרגר קטן בקוסמוס ענק
וכל מה שחיפשת
ומה שרצית
התבלבל
והתפוגג
במילים.
| |
פופיק
חשבנו על שיר - הפסקנו באמצע
פופיק נכנס - שאל מה נשמע
אמרנו דבר - ספר מה אתך
הלילה
הפופיק שלי מאיים לברוח החוצה.
לא, אל תחשבו לרגע שהפופיק שלי הוא עוד אחד מהפופיקים הגדולים האלו, שבולטים החוצה בצורה משעשעת כזו או אחרת. הפופיק שלי היה מאז ומתמיד מין חור חמוד בתוך הבטן ואהבתי אותו עד מאוד.
ואז אתמול גיליתי שאינני אוהבת אותו עוד. הוא מאיים לברוח ממני, לעזוב אותי. לצאת מהכרס שלי לנצח נצחים ולהשאיר אותי סובייטית נטולת פופיק.
אינני יודעת אם אני צריכה להרגיש טוב עם עצמי, כשאפילו הפופיק שלי, הדבר הטוב היחידי שנותר בי, לא רוצה בי עוד.
אתמול פשוט הזדעזעתי לגלות- צמחה לי כרס.
כל השבוע לא היה לי זמן לחשוב על זה. לא היה לי זמן לחשוב על ארוחות מסודרות, על פעילות פיזית, על לזכור את יום ההולדת של אחותי.
ופתאום, אתמול, נכנסתי למקלחת הצפופה, ניסיתי להביט מטה, לראות את חור הניקוז המזוהם, אך לא ראיתי אותו. הכרס החדשה שלי הסתירה לי את הרצפה :\ המומה, שבורה ומדוכאת יצאתי מהמקלחת, בוהה כל הדרך ברצפה.. או מנסה לפחות לבהות בה.. יש לי איבר חדש שמסתיר אותה :\
אני בלבטים עם עצמי.. לא יודעת מה לעשות.. להתחיל להתעמל? להתאמן? אין לי איפה.. אין לי זמן.. לא נעים לי לתפוס איזה חדר, להיכנס אליו בביגוד מינימלי, לנעול את הדלת ולצאת משם מזיעה. זה בטח לא יראה טוב.
לרוץ כאן מחוץ לטייסת זה לא רעיון טוב במיוחד, תמיד חשוך, והבלוּלוּאים תמיד מאיימים לתקוף. גם לא יהיה חכם לחצות כביש כשמטוס עובר בו.. :\ לחדר כושר עוד לא זכיתי להגיע וכנראה שגם לא אזכה לעולם.
כך, התבטטתי בלי לשים לב ובלי יכולת לעצור את זה בזמן.
מחשבות מהעץ נושרות
ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות
מפושקות עכשיו
אני אדם רע. אדם רע ונוראי.
לפעמים, כשאני שוכבת על מיטתו של המג"מ, ובוהה בתקרה המתועשת הזו (זו שיש בה פתח אוורור כזה של מזגן, ומנורות פלואורסנט, וכל מיני חוטים ומדבקות עליה) מחלחלות בי מחשבות לא טובות. מחשבות שלא צריכות ולא אמורות לזרום במוחי. לא עכשיו ולא בכלל. והן זורמות בי, בכל רמ"ט (כי עכשיו יש גם כרס) איבריי ועצמותיי. אני מנסה לעצור את עצמי. לעצום את העיניים חזק חזק עד שכואב שכשפוקחים את העיניים רואים רק עיגולים צהובים נמתחים כאלו.. אבל המחשבות לא מרפות. וגם אם אני נהנית מהמחשבות האלו עד מאוד (לא כזו הנאה ;[ ), אני פתאום עוצרת את עצמי, ומבינה שזה אסור. שזה לא בסדר. שזה לא צריך להיות ככה. ואז אני מבינה כמה אני רעה ומגעילה. שאני לא אמיתית ושזו טעות. טעות שכבר עשיתי בעבר.
צורח בורח
למקום שלא יציקו לי
צורח קורא לך
שתבואי לחמם אותי
כשקר לי
ובטעויות האלו אני בורחת. אני בורחת מהכל. בורחת כי אני לא יכולה להתמודד. להתמודד עם המציאות. להתמודד עם זה שאני לא יכולה באמת להתמודד. לא יכולה לחיות. לא מסוגלת להתאהב. לא מחזירה טלפונים ובטח שלא עונה להם. גם אם יקרה הדבר הנוראי בעולם, לא ימצאו אותי. כי לא אהיה שם. נפשית לפחות. אני בורחת לנקודה שלי. לבועה שלי. זו שאני מדמיינת כשאני נרגעת ומשתחררת מהכל.
לאגם ושמיים אפורים. כשממולי הרים ענקיים ומכוסים שלג ואני שוכבת על דשא רטוב מהגשם.
זה המחבוא שלי. עם האוויר הצח והתנודות של המים.
כך אני נמנעת מהעולם. עכשיו אין לי זמן אפילו לברוח ממנו, אבל אח"כ, כשאצא. אברח שוב. אברח, ולא יהיו לי התשובות לשאלות. ואפגע באנשים. אני יודעת שאפגע. בטעות, בלי כוונה. אני לא רוצה לעשות את זה. אני חייבת. אני זאב בודד, וכך אהיה לעולם. אף אחד לא יוכל להבין את זה. אותי. את מה שרץ לי בראש. ואני מצטערת מראש אם אפגע במישהו.
רע לי לשקר. קשה לי לעמוד מול מישהו ולשחק בכאילו. כאילו שכן וכאילו שלא. ובמיוחד קשה לי להגיד לא. וקשה לי להגיד שלום. ושנגמר. ושזהו. שאין לי כוח ואני לא מסוגלת יותר. שאני רוצה שקט לעצמי, ולהיות עם עצמי, כי קל לי. כי חם לי וטוב לי לבד. בלי כל המסביב. בלי הרעש. בסופו של דבר אני רוצה את מה שכולם רוצים, אבל תלוי ממי. ואיך. והמחשבות הסוררות האלו שלי, כה נעימות. וכ"כ אכזריות. הלילה אחלום עליהן שוב. ואדמיין את זה כך ולא אחרת. ומחר אתעורר לבוקר חדש מתחת למזגן ולצלצול הטלפונים. ואזכר בכמה שאני רעה וארצה להיות במיטה. לא שלי. מיטה גדולה, עם סדינים לבנים וריחניים, מתחת לפוך ענקי וחיבוק אוהב. ושמיים אפורים אפורים.
ואז פתאום קיבלתי, אורגזמה סקסואלית
ואז פתאום נגעתי, בשרביט המנצחים
ועד לאז ראיתי, רק בתמונות של שחקנים
ואז פתאום נגעתי, באהוב של גברי, גברי
ישבתי בבור התת קרקעי שלי, כשטלפונים מצד אחד וטלוויזיה מהצד השני, בהיתי בקיר, כשפתאום הוא נכנס ומסביבו הילה כזו.. הילה שיש רק לטייסים. הוא שאל אם ארצה לבוא איתו להרצה. ואני, שאינני יודעת לומר לא, ובאותו הרגע גם לא כ"כ רציתי. חלצתי מהר נעליי ופשטתי בגדיי, והחלפתי מהר למדים, כדי שיתאפשר לי לעשות את זה באמת. הלכנו למסוקים, כשאני מוצפת בשאלות ובעיניים רטובות וסקרניות לדעת. הוא הסביר קצת על הקליפה, ואז נכנסנו. התיישבתי על הכסא, ובהיתי במאות הכפתורים שיש שם, רק מחכים, מתחננים שילחצו עליהם. קיבלתי אוזניות ולחצן מגניב כזה, כדי שאוכל לדבר, והתחיל להתניע את המסוק. רעידות קלות, ואח"כ חזקות יותר. דיברנו בקשר, בדקנו אם יש תקלות, והוא לחץ על הכפתור שמתחיל לסובב את הלהבים. בהתחלה לאט, כשאני עוד יכולה לשים לב לכל סיבוב, ואז מהר יותר ומהר יותר. רוח חמה וחזקה נכנסה והכתה בי, גרמה לטיפות זיעה לנוע אט אט במורד גבי. זה לא מנע ממני לחוות זרמים נהדרים שזרמו בי כל רגע שישבתי שם. בהיתי בכל המכשירים, המצפנים, המתגים והנוריות. נהניתי מכל תזוזה רצונית ולא רצונית של המסוק הרוגש והקוצף, ומכל משפט שעבר שם בקשר. שוקיסטית, פעורה ובעיקר המומה.
אינני יודעת אורגזמה מהי, אך לשבת במסוק מותנע, גם אם אנחנו לא באוויר, יכולה להיות תחליף נהדר.
(פופיק- אושיק לוי
מלנכולי- החברים של נטשה
בורח- נמרוד והבודדים
רטוב וחם- רביעיית מסנר)
| |
מפחדת
מהעתיד. מהעתיד הקרוב.
ממה שעלול לקרות לי בעוד חודשיים. או מחר.
או אפילו היום.
אני מפחדת שכשאלך לצבא, אף אחד לא יישאר ואהיה מנותקת לנצח מהשאר.
אז בחיים לא יישאר שם מישהו בשבילי שירצה אותי.
לא מאמינה יותר בכלום ובאף אחד.
כל אחד שובר אותי בדרכו שלו.
כל אחד עובר חוטף קוטף קולע לו זר.
וכשמגיע דבר חדש לפתח דלתי, אני כ"כ רוצה להתלהב לאחרים
ואני לא יכולה.
כי גם זה בטח יתנדף לו בעוד כמה ימים.
כי שום דבר בחיי לא אמיתי. אין אף אחד שאדע בוודאות שהוא שם.
גם כשמבטיחים לי ומנערים אותי בכתפיי,
שאני אחלה אדם, ושאני חכמה ומדהימה ואפילו.. יפה..
איך אוכל להאמין לזה,
אם אף אחד לא מאמין לזה בעצמו.
אף אחד לא מראה לי שזה נכון.
נמאס לי שמתאכזבים ממני. כבר אין לי כוח.
ונמאס להסביר כל דבר שעשיתי או לא עשיתי.
וכל משפט שאתה אומר בלי כוונה, פוגע בי. דוקר את לבי ומקיז את דמי.
ואתה גורם לי להרגיש לא בטוחה במה שאני
כי אולי גם אני לא מספיק טובה מול שאר הבנות.
אז אשאר לבד.
אני ומיליון החתולים שאגדל. זקנה וערירית..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
