"תן לי ללכת. פשוט תן לי לצאת מהדלת, תשכח אותי, והכול יהיה בסדר שוב. שנינו נתחיל מחדש." אני לא חושבת שהוא שמע כמה הדמעות רצו לצאת כשאמרתי את זה. שמרתי על חזות חזקה, ככה התפללתי בכל אופן. הדבר האחרון שאני צריכה זה שהוא יראה חולשה. אז, אני אבודה. הוא הביט בי, במשך זמן שהרגיש כמו נצח ואז מלמל שהוא עדיין לא יכול. המבט שלו הכאיב לי. השהות איתו בחדר הכאיבה לי. הכול סביבנו התחיל להתערפל, ולהסתחרר. הרגשתי שהוא לופט אותי והתחלתי לצעוק. עוד מישהו צעק. פקחתי עיניים בבהלה, מנסה להבין איפה אני, ומתי הוא יקפוץ עלי שוב. הבנתי שאני רועדת. הבנתי שאני בבית. והבנתי שממש הבהלתי אותך, מהמבט על פניך. שילוב של זעזוע ודאגה. "התחלת לצעוק" פשוט אמרת. "אני מצטערת. מה אתה עושה פה בכלל?" עניתי עדיין לא מאופסת. "לא ענית לטלפונים שלי כבר יומיים, דאגתי, וזכרתי איפה את מחזיקה את המפתח הרזרבי..." יכולתי לראות בעיניים שלך שכבר התחלת להבין, אני לא יודעת מה צעקתי, ומה שמעת, אבל זה ברור לי עכשיו. הכרת בי חלק שלא רציתי שתכיר מעולם. השלב הבא הוא פחד. והתרחקות. "אתה רוצה קפה?" שאלתי וניסיתי ללא הצלחה לקום.  ואז הפתעת אותי, ניגשת אליי ותמכת בי. ברגע שהתיישרתי ועמדתי, חיבקת אותי חזק. "אף אחד לא יכול לפגוע בך עכשיו, עכשיו אני כאן ואני אמות לפני שאתן למישהו לפגוע בך." הרגשתי את הדמעות שלך מתערבבות בשלי, ונשארנו ככה. מבחינתי יכולנו להישאר ככה תמיד.

באותו הלילה, סיימנו את מלאי הקפה שלי, ונפתחתי בפניך כמו שלא נפתחתי בפני אף אדם אחר בעולם. סיפרתי לך על החלקים בחיי הצעירים יותר שלא סיפרתי מעולם לאף אדם. ואתה ספגת הכל,  מחוויר לפעמים, ואוחז את ספל הקפה כל כך חזק שחשבתי שהוא הולך להתנפץ. לא קטעת אותי, ולא דחקת בי. רק ספגת, כמו ספוג ענקי.

אני אפילו לא זוכרת מתי נרדמתי, אבל אני זוכרת שהתעוררתי כשכיסית אותי, והצצתי כשהתיישבת על הכורסא מולי עם המבט הרציני שלך נעול עליי.

כשהתעוררתי, סירבתי לפקוח עיניים. לא ידעתי למה לצפות. קיוויתי שתהיה שם, אבל ידעתי שאני לא יכולה להאשים אותך אם לא תהיה. כשסוף סוף פתחתי אותן, ראיתי פתק גדול ולבן. עוד באמצע הקריאה, עזבתי הכל והלכתי לארוז. אני מוכנה למצבים האלה, כל החפצים שלי מיועדים להיכנס למזוודה אחת קטנה ולא בולטת, אבל הפעם הסיבה הייתה שונה. תוך חצי שעה הייתי בדלת, מוכנה. הבטתי פעם אחרונה בדירה שהייתה לי בית לתקופה לא קצרה, נשמתי, ויצאתי בלי לנעול אותה. ידעתי שכבר מחר בשעה הזאת, אני אהיה במרחק לפחות שלוש שעות טיסה, אבל עוד באותה היבשת, עם שם חדש ונוצץ, ומבטא זר אחר. יום אחרי השיער שלי יקבל צורה חדשה, ואולי גם צבע יפה, אבל לא בולט מידיי. ואז אתחיל מחדש, מקווה שהפעם זה יעבוד. הפתק יצטרף לשורה של חפצים, שבהם אני מביטה לעיתים קרובות מידיי לטעמי. אני כבר יודעת את התוכן בעל פה, אבל זה לא ישנה דבר , אני אמשיך להסתכל על הכתב המסודר שלך ואקרא שוב ושוב את המילים:

חכי לי. הכול ייגמר בקרוב  ואז אני אשאר לתמיד.

שום דבר לא יפגע בך יותר, הוא לא יפגע בך יותר, לא כשאני כאן.

כשאסיים, ניסע יחד, נגור יחד, הכול ישתנה.

אני אוהב אותך, ואני אחזור עם ארוחת צהריים.

לא יכולתי לעשות לך את זה. לא יכולתי לתת לך לפתח יותר רגש ממה שכבר פיתחת. ידעתי שזה לא רעיון טוב, ידעתי שהגזמתי שהתחלתי עם כל זה. לאנשים כמוני לא מגיעים חיים נורמאלים, ובטח שלא אנשים נורמאלים בחייהם. אני אוהבת אותך, באמת. אבל ידעתי שאני לא אוכל להיות איתך לחלוטין. הוא תמיד יהיה שם, מחבל בכל דבר בחיי, הורס כל רגע טוב. עמוק בפנים התקווה שאתה פשוט תמצא אותי מעולם לא עזבה אותי, ידעתי שתזהה אותי למרות הכל. התפללתי כל לילה שלמחרת אראה אותך, ושאחזור לחייך שוב. אבל ידעתי שככה עדיף, ככה לפחות אתה תוכל לתפוס קצת שינה. אחרי חודשיים ראיתי אותך בעיתון. קיבלת עיטור וקידום על סגירת אותו התיק הישן. אף אחד לא יודע איך, אף אחד לא מבין מאיפה היו לך את כל המקורות האלה, ואתה מנפנף אותם, אומר שהכי חשוב הוא שהוא נתפס, ושעכשיו אפשר לישון שוב טוב בלילה. אחרי שבועיים, חזרתי לחייך, ידעתי שבקרוב תמצא גם אותי, ואז למחרת פשוט צצת בדלת הכניסה, יחד עם ארוחת צהריים מזינה.