.Once more, with feeling
No Shit. |
| 10/2006
I dont' wanna do this anymore.
נמאס לי. עוד ריב עם ההורים. שוב הם משחקים אותה מבינים, חושבים שהם יודעים הכל, דוחפים את האף שלהם. הם לא מבינים שזו אחת הבעיות הגדולות שלי, זה שהם פתאום כל כך נדחפים ויודעים יותר ממה שהם אי פעם היו אמורים לדעת. שכולם יודעים ממה שהם היו אמורים לדעת. שכולם רק רוצים לעזור וזה רק מלחיץ עוד יותר. מי שאני רוצה את עזרתו, חלקכם קוראים כאן, יודע את זה. אני נשבר בפני מי שאני רוצה. אני אבכה למי שאני רוצה. מי שלא - Butt out!
והם עושים דווקא. ועכשיו הם בכוונה לא יתנו לי אוטו שוב. מפגרים. כן, זו הדרך. ואני הילד הקטן. אני.
ואוף... זה פשוט מרגיש כאילו, איך באפי אמרה פעם, אני עומד על פי הגיהנום ואני מחכה שיבלע אותי שלם.
ובקשר לאתם יודעים מה... זה פשוט. כל כך קשה. כאילו הבנאדם בא, נתן לי יד, שלף אותי מהחדר שהייתי נעול בו, או מתוך עצמי, הלך איתי צעד בעולם, להראות שהוא לא כזה נורא, לא כזה מפחיד, והיה לי ביטחון... ואז נתן לי דחיפה, זרק אותי לשם לבד, הסתובבתי והוא כבר לא היה שם. בגלל זה כל כך חשוב לי הקשר הזה בחזרה. ומי שידע לחבר אחד ועוד אחד יבין שאפשר לומר שעשיתי את הדבר האחרון שאני יכול לעשות, ולא משנה מה זה, זה מפחיד כי אם זה לא יעבוד - אין תקווה. ומה הלאה? \=
אבא זרק לי יויו עכשיו. אז צעקתי עליו שבאיזו זכות הוא זורק לי את היויו. אז הוא שוב התחיל עם משפטים מפגרים כמו, "אתה בן 18 וחצי, בני גילך מתעסקים בדברים רציניים..." גאד! אני באמת משחק עם היויו כל היום נראה לו?! לא נגעתי בו שנה! אז אני לא רוצה שהוא ייזרק, אז מה?! מה כואב לו שיש לי יויו בחדר?
מקודם צרחתי עליו ועל אמא שהם רק מנסים לתפור לי בעיות כשהם הבעיה. לא הבלעדית, אבל הם הבעיה. אבא שלי חי בסרט שאני עומד בפני איזה מיליון החלטות. איזה החלטות?! בצבא כבר נשארתי וכל השאר כבר לא תלוי בי יותר מידי, אלא בהחלטות של אחרים, בעיקר... \=
והכי יפה שמצד שני יש אנשים שאומרים לי שאני מנפח את הכל. או שאני מגזים עם ההורים שלי. רואים שלא? הם מנפחים, והם מטריפים.
ותוסיפו לכל זה את בעיות הדימוי שלי וכל הבעיה השניה... אוף. לא יכול יותר.
הבטחתי לקבני"ת שלא אחשוב יותר על דברים כמו שקרה בטירונות או כמעט קרו בקולה לייב. אז יש לי רצון חדש. לברוח. ללכת ביום ראשון לשדה התעופה, לקנות כרטיס ללוס אנג'לס ולברוח ולהשאיר את הכל מאחור. אני אתגעגע ואני בטוח שגם אתם, אבל וואו, זה מרגיש כאילו אני אעשה לי ולכם טובה. לא בגלל שאנחנו לא אוהבים אחד את השני, אלא כי כמו שפיבי (ודני) אמרו לגבי אהבה רומנטית, אבל אויל זה נכון לגבי כל סוג, "לפעמים האהבה לא מספיקה". ואולי "you know who" פשוט היה הגאון החכם להבין את זה ולקלוט שעם בנאדם כמוני אין ברירה לנתק את הקשר וכולכם תבינו את זה אח"כ. אולי הוא צודק, תכלס. הוא פשוט הראשון שקלט שחייבים לוותר עלי. אני גם כבר מוותר על עצמי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
