לפעמים אני תוהה מה אני זוכרת.לפעמים אני תוהה מי אני זוכרת.
אני מעלה באוב זכרונות.
יש את אלה שתמיד עולים, ויש את אלה שעולים רק במקרים מסויימים.
יש כאלה שכשהם עולים נותנים לי שוק, כזה של "איך אני לא תמיד זוכרת את זה??"ויש את הרגילים. אלה שהעליתי והנחתי והעליתי והנחתי, שאני כבר לא בטוחה שאני באמת זוכרת אותם, ואולי סיפרתי לעצמי אותם.

אותו זכרון של גל נופלת מעץ במש"צים, ואומרת שלא קרה כלום.
אני כבר זוכרת אותו כסיפור. איך היא נראתה באותו רגע?  יש לי רק תפאורה כללית. יש לי רק את החורש בזכרוני. היא מטושטשת. ואין לי מושג מי עוד היה שם.

הריב בטיול השנתי. כל השכבה רוקדים במסיבה, הבנות יושבות בצד. אני לא זוכרת אם גל ישבה או עמדה. אני חושבת שאני עמדתי.. אני זוכרת כסאות כמו של בריכה, ועמוד, שנראה לי שנשענתי עליו. ואז אני רק יודעת שהלכתי. ואני רק יודעת שבכיתי. ואני יודעת שישבתי בצד לבד. ואני יודעת שהיא הגיעה, ושמחתי שהיא הגיעה. ושדיברנו. ומה שאני רואה בזכרוני. זה לא אותי ולא אותה.. זה נייר כסף שבתוכו יש נר עם שעווה חמה. ששיחקתי בשעווה תוך כדי השיחה. ואני יודעת שאהבתי אותה יותר אחרי זה. שהערכתי אותה יותר.
אני זוכרת שאכלתי תפוח, שחתכתי בבית ושמתי בשקית עם לימון. ואני יודעת שזה היה בתיכון, אבל אני זוכרת שעמדנו עם נעה במסדרון של בניין החטיבה. ושגל ונעה שתיהן התנדבו לאכול את הלימון מהתפוח שלי.

אני זוכרת טיפקס בנקודות על שולחן. אני זוכרת תנועות מרוכזות מדוייקות, של ציור הסמל בטיפקס. אני זוכרת את הרקע הירוק המכוער של השולחן. אני לא זוכרת מתי זה היה, לא זוכרת אם זה תוך כדי שיעור או בהפסקה. לא זוכרת אם דיברנו תוך כדי.

אני זוכרת שיעור אמנות, שבמקום לצייד בנינו שרשרת שלמה של תנועות ידיים. אני לא זוכרת את כל השרשרת. אני זוכרת קטעים ממנה. אני זוכרת שאת ההתחלה בנינו בשיעור אמנות, ושליאור היתה ליד.

אני זוכרת הפסקה בכיתה ט', שגל ואני כהרגלנו עשינו את השרשרת ידיים שלנו. וששקד, שעד העלאת הזיכרון הזה שכחתי מקיומו- קם בסוף השרשרת ואמר "סוף סוף קצת שקט".

אני זוכרת את החדר שלה, וסדין צהוב על המיטה שמתחת למיטה שלה, המיטה הנפתחת.

אני זוכרת אותנו בחדר מחשב, ואת גל מסתכלת על תמונה שלה קטנה, ואומרת "מכוערת". היא חשבה שהיא מכוערת. את זה אני זוכרת.

אני זוכרת אותנו יושבות בחדר טלויזיה עם הראש למטה והרגליים למעלה.אני זוכרת שהיה טקס שלם של צחצוח שיניים, וספציפית מברשת קטנה אחת שהיא צחצחה איתה שן שן. 
מדי פעם עולים לי תווי הפנים, או יותר נכון ההבעות. מבט מתבדח, ומבט נבוך. אבל אני מרגישה שבד"כ אין לי אותה. אין לי את ההבעות. אין לי את הזכרון האמיתי.
אני זוכרת שהחלטנו שאנחנו רוצות להיות ביחד בכיתה. היתה המורה שהחליפה את איילת המחנכת בזמן שהיה בחופשת לידה.. שכחתי את שמה כבר. היא פגשה בי ובגל מחוץ למרכז הפיס, ואמרה לנו שאנחנו חייבות לכתוב חברים להיות איתם בכיתה בשנה הבאה.. אני זוכרת שאח"כ הסתכלנו אחת על השנייה והסכמנו שאחנו רוצות להיות ביחד.

והנה זה הזכיר לי את כיתה ז', שגם פירקו את הכיתות. את זה אני דווקא כן זוכרת. הייתה לי קבוצה גדולה של חברות שרציתי איתי. ורשמתי את כולן. את כולן בשורה אחת. אבל את גל רשמתי שורה מעל, בחלק של מי שאתה הכי רוצה שיהיה איתך. וליד הטלפון הציבורי, ברחבה של חטיבה, הראיתי לגל את הפתק שכתבתי, וששמתי אותה מקום ראשון. אני לא זוכרת בכלל מה היא הגיבה. אני לא זוכרת בכלל אם התחבקנו. 

אני זוכרת שדיברתי עליה כל כך הרבה שדודה שלי שאלה אם גל זה חבר שלי.

אני זוכרת שאמרנו שאנחנו חולקות מוח.

אני זכרת שהיתה לה מערכת בחדר, וששמענו מוניקה סקס או סיימון וגרפנקל.

אני זוכרת עבודה באדריכלות בקיץ, על מדרגות ורצפות.

אני זוכרת את ההתלבטות שלה אם לעבור לאדריכלות. אני זוכרת שישבנו ועשינו טבלה של חסרונות ויתרונות. ולכל ממצא נתנו ניקוד של כמה זה חשוב. אבל אני לא זוכרת כמה זמן לקח לה לעבור, או את הרגע שהיא החליטה שהיא עוברת.

אני זוכרת שקנינו ממתקים לנעה כשנעה עשתה ניתוח לייזר. אני זוכרת את גודל השקית. אבל לא כלום מעבר לזה.

אני זוכרת רגע בבית של רעות. שהיינו בשק"ש במרפסת, לראות מטר כוכבים. והשק"שים של גל ושלי היו אחת ליד השניה. אני לא זוכרת מה אמרנו בדיוק. אני יודעת שלמשך שנים אח"כ זה היה אחד הרגעים הזכורים לי כהרגע המאושר ביותר שלי. הרגע הזה היה זכור לי כבית. כהרגע שהייתי רוצה לחזור אליו.

אני זוכרת טיול שנתי, ואת גל רצה במהירות בזק במסלול עפר להודיע משהו לאנשים מקדימה. ואני זוכרת שהיא שנאה כובע. ובגלל זה תמיד שמה חולצה במקום. 

שהשיער שלה היה מהודק בקוקו נמוך לראש, עקב מי הבריכה. ושהיה אסור לגעת בשיער.

אני זוכרת אותה שיכורה. פעם אחת ויחידה. באילת. והיה בחור.. והיא שאלה "הוא התקשר? הוא יתקשר?" והיתה כל כך חמודה. לא רצינו לעזוב אותה, וישנו באותו לילה כל הבנות באותה מיטה.

אני זוכרת שהיא היתה רוקדת לצלצול טלפון כלשהו. אני חושבת שזה היה הטלפון של אמה, אבל לא? לא יודעת.

כל פעם אני זוכרת משהו אחר.
ותמיד אני זוכרת את המחלה.
תמיד אני זוכרת את הסמס. ורק לפעמים אני זוכרת את הטלפון, שקדם לסמס. מעניין למה ככה. אני זוכרת שהיא סירבה להגיד שהיא באמבולנס בדרך לביה"ח. אבל הרגשתי שמשהו מוזר, וסחטתי את זה ממני. ואז היה סמס שהיא מאושפזת.
אני בכלל לא זוכרת את האשפוז הראשון.אני זוכרת רק משהו אחד מהאשפוז השני. את ההודעה שהמצב קשה, בלילה.
ואני זוכרת רגעים טראומתיים מהאשפוז השלישי. רגעים של כאב. כל כך הרבה כאב. ופחד.

אני זוכרת שהיא ליטפה לי את השיער. ואמרה שהוא נורא ארוך.

אני זוכרת שייחלתי למותה. כשכבר לא יכולתי לסבול לראות שכואב לה כל כך. 

אני זוכרת שאמרתי לאלוהים, שעדיף לה למות ולא לסבול ככה.
ואני אף פעם לא מודה שנכנעתי ככה. אבל בעצם אני נכנעתי.
ואת זה אני זוכרת. כל הזמן.