אצלך זה כבר הפך להרגל לבכות בלילות

לסובב את הגב ולשתוק

לבעור מבפנים על דברים שלעולם הם לא ידעו

ולא תוכלי לדבר, לספר

נמנעת מלנסות להסביר את ההווה, הם לא סומכים עליו

כמהה לעתיד, שמאחר להגיע

כשלא תיהי פה יותר

הם לא יוכלו לשוב לאחור

כשלא תיהי פה יותר

ישאר ממך רק שבריר זכרון

וכשתסתגרי בתוך עצמך

הכול יפרוץ

אצלך זה כבר הרגל איך שהכרית עוד ספוגה מדמעות

תעירו אותי ותגידו שהכל היה חלום רע. רע מידי.

בבקשה.

עריכה-

"זה לא נורמלי היחסים שלנו. תגידי לי מה לעשות כדי שיהיה יותר טוב"

לבכות לפני אמא ויומיים אחר כך אחרי אבא זה כבר יותר מידי. גם בשבילי

וזה הכול. אני.

כזאת מטומטמת