והשמלה ההיא,
השמלה השחורה,
שהלמה את כולן כמו כפפה ליד,
לא התאימה לה.
הכפתורים נקרעו.
התפירה נפרמה.
הגיזרה נתקעה.
הבד נתלש.
השרוולים נפלו.
הצווארון התקמט.
השוליים נהרסו.
והיא הביטה במראה,
לא מבינה,
למה כולן נראות כל כך טוב,
באותה השמלה בדיוק,
ולמה רק היא נאבקת,
משתדלת,
מנסה.
היא ניסתה.
באמת שניסתה להידחס לשמלה.
מכל כיוון,
בכל צורה.
אבל היא לא הצליחה.
באמת שלא הצליחה.
היא פשטה את השמלה,
בבושה,
באכזבה,
נשארת במערומיה,
כואבת.
אבל זה לא הספיק להם.
לא הספיק להם מבע פניה,
מבע של אחת שלא שייכת.
הם לקחו את השמלה,
וניסו להלביש לה אותה,
בכוח,
כולם.
והשמלה נקרעה.
וגם היא נקרעה ביחד עם השמלה.
מחכה שיתפרו אותה בחזרה.
אבל איש לא תפר.
הכיתה שלי נמצאת עכשיו בפולין.
במחנה השמדה כזה או אחר.
ואני לא.
לא יכולתי.
לא הייתי מסוגלת.
לא ציפיתי למחמאות.
לא חשבתי שיעריכו.
אבל חיכיתי לטיפת הבנה.
אילו אנשים שלומדים איתי כבר 10 שנים ביחד.
אנשים שיודעים כמה אני רגישה,
וכמה קשה לי.
אז למה הם שופטים אותי?
מסתכלים עליי כאילו לא ניסיתי בכלל.
ומתחשק לי לצרוח.
לצרוח שניסיתי.
לצרוח שיפסיקו להביט בי במבט הדפוק הזה.
לצרוח שיעזבו אותי בשקט.
אולי עדיף שהייתי טסה איתם.
הייתי חוזרת מתה מבפנים,
אבל לפחות עוד הייתי מישהי.
Ginger
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: