הבלתי יאמן - הבלוג של עמיחי יעקבי

בשבילי - רבין לפני הכל היה חבר. חבר בלהקה שלנו, חבר בנשמה שלי, חבר שיכולתי לצלצל אליו באמצע הלילה להשמיע לו התחלה של מנגינה שהרגע עלתה לי בראש ולדעת שהוא ישר ימשיך אותה כאילו שכבר הכיר אותה קודם.

היתה לו את הצביטה הזאת. הצביטה במיתרים שבאה עמוק מהלב הענק שלו. כשהוא היה מחזיק את הגיטרה החשמלית שלו (ריקנבקר קאסטום 68) כמו שמחזיקים את הבחורה הכי פראית בעיר, היה ברור לכולנו שרבין הולך להיות מלך הכאב של תל אביב.

היינו סולטני הסווינג, אחים לנשק. קרענו את רוקסן וחלמנו על קיסריה. הוא לא נגע בסמים, אולי טיפה באלכוהול, אבל הקיק האמיתי שלו היה לנגן סולואים. היתה לרבין את העמידה הזאת עם העיניים החצי עצומות מול המארשל, הנחיריים הפעורים והלסת השמוטה, כשרק האצבעות שלו היו רצות כמו מחושמלות על המיתרים. סולו.

הוא היה דופק שעות של סולואים. היה מנגן ואוכל. מנגן ושותה. מנגן ומחרבן מנגן ומזיין. רבין לא היה צריך מתופף שידפוק לו את הקצב, או בס שינגן לו מלמטה, הוא לא היה צריך קהל, מוניטור ואפילו לא גיטרה – היה לו את זה בפנים. את הסולו. את הבכי.

מבחינתי הוא מת פעמיים. בפעם הראשונה זה היה כשהיפנית שלו הטריפה לו את המח. איגי ואני אמרנו לו – יצחק, חליק, בשביל בחורה לפרק את החלום? בשביל נקבה תזרוק את המפרט?

אני זוכר את סמי אבזרדל  מוציא אותי מהמקלחת כדי לספר לי שהתפרקנו. בכינו אז כמו שני תינוקות עד הבוקר. בשביל בחורה? ראבאק.

אבל אז הוא התחיל עם הקאמבקים והחולם בספרדית והכל, ואני זוכר שפגשתי את אריק ושלום ברחוב ואריק אמר לי – תדע לך שרבין לימד את הנדריקס הכל. אם לא רבין, עוד היו מנגנים אילן ואילנית ברדיו. אריק קלפטון הגדול עשה לו כבוד.

ואז פתאום פרדי מת ועופרה צלצלה אלי ואמרה לי – עמיחי, תשלים עם רבין, תתאחדו כבר, לפני שיהיה מאוחר מדי, שניכם כבר לא ילדים קטנים. אמרתי לה – נשמה, זה לא אני שבגדתי בחברים שלי, תראי איפה הוא ואיפה כולנו, אפילו זוהר כבר גמר עם הכל מרוב יאוש. ומוריסון נראה לך סתם הלך לישון באמבטיה? זה הכל על המצפון של רבין. אבל הבטחתי לה לפחות לצלצל אליו, לנסות לדבר איתו.

ובאותה שבת היתה העצרת בכיכר ובאתי עם נינט ועוד צחקנו בדרך על איך לרבין היה את הדיבור האיטי והמסטולי הזה שלו, אבל אז שמעתי אותו מרחוק נותן את הסולו הצובט. איזה סולו קורע, איזה סאונד של מלך, איזה בכי, איזו נשמה של מלאך ובחיי שסלחתי לו על הכל.

זה היה שוב רבין שזכרתי קונה לי שווארמה וצ'יפס בצ'קפוסט ולא שוכח קופסת סרדינים לחתולה, רבין שתמיד היו לו סיגריות, רבין שפעם גידי הדביק לו פיצה על הגיטרה באיזה ריב טיפשי בהופעה לפני חיילים בכותל, אותו יצחק הזועם משדרות שהחזיק פעם קונצרט שלם עם שני מיתרים קרועים בלי שאף אחד הרגיש. יצחק שאולי היו לו יבלות על האצבעות, אבל הלב שלו היה חלק כמו של תינוק. החבר שלי.

ניגשתי לחכות לו מתחת למדרגות, אבל עד שהגעתי לשם, זה כבר היה מאוחר מדי.

וגם: שלום "חברים"