סמוראי הכורסה

נתחיל בתורה: חוק הנכבא הוא חוק דבילי מכל בחינה שהיא. מופתעים? גם אנחנו.

נמשיך בלחם: אתמול, בלית-ברירה (אילוצי זמן ומרחב) נאלצתי להיכנס ל"דרבי בר דגים" שברמת-אביב. שמעו, הייתי במקומות גרועים ממנו, אבל לא בגרועים כמוהו. לאורך כל הארוחה הייתה לי תחושה קלילה אך עקיבה שאיכשהו - מזיינים אותי פה. נתחיל מהתחלה.

נכנסנו, עזר כנגדי ואני, למסעדה שוממת כמעט. הושבנו מיד. העזר כנגדי אכלה זמן קצר לפני-כן, בעבודה. אני, לעומת זאת, לא אכלתי מאתמול, והשעה היא ארבע אחר הצהרים.

התפריט בדרבי מורכב מכמה מרקים, כמה דגים, כמה פירות ים, שני סוגי פסטה, כמה בשרים וכמה מנות ילדים. הכל חסר השראה לגמרי: אם זה דג - אז מטוגן או אפוי בפירורים או משהו, אם זה פירות ים, אז שוב, הכל סטנדרטי (קדירת מולים, ראשי קלמרי בטיגון עמוק, שרימפס בשום-חמאה, כאלה...). בשרים, כמצופה ממסעדת דגים, מעוררי פיהוק גם הם (פרגית, סטייק, ועד משהו). ויש איזה סעיף סתרים על הדגים במשקל. לסעיף שלושה סעיפים: לוקוס, סטייק לוקוס ולברק. איש לא מדבר על הלברק כשיש לוקוס, אז נעשה כך גם אנחנו. הן הלוקוס, והן הסטייק-לוקוס מתומחרים ב-30 ש"ח למאה גרם. זול? אז זהו, שלא בדיוק. "לוקוס" - פירושו בייבי לוקוס (500 גר') יעני 150 ש"ח, וסטייק לוקוס - הכוונה היא לסטייק במשקל של מינימום 350 גר', כלומר מעל 100 ש"ח. עכשיו לשאלה - מה הקשר בין שתי המנות האלה לתמחור עם הכתובת 30 ש"ח?! מרגיז? אותי - כן.

אם היה לכם ספק, גם יתר המנות מתומחרות הרבה מעל לממוצע. הכול מעל 82 ש"ח (חוץ מהפסטות, שם זה קצת פחות). המנות, כאמור, הן הפשוטות ביותר שיש.

השוס בעיסקה הוא המזטים שבאים כתוספת לכל הזמנה - הזמנת? קבל מזטים ולחם "ללא הגבלה"! אלא מה, מי שלא מזמין, משלם 30 ש"ח עבור זכותו לשבת ליד הסועד בר-המזל. כלומר, אילו הייתי בא ל"דרבי בר דגים" לבד, הכל היה סבבה אגוזים. אבל איתרע מזלי ורעייתי, שכאמור אכלה ולא העלתה על דעתה להזמין עיקרית נוספת, באה איתי. על טעויות צריך לשלם. היא נשנשה כמה פירורים מן המזטים (אינני מכיר אדם שגם אם זה הרגע אכל, לא יטעם אפילו מן המזטים), אבל גם בעזרתה האדיבה, עדיין לא הצלחתי לסיים שם הכל, בטח לא ברמה שהיה צריך לחדש משהו, או להחיל את סעיף ה"ללא הגבלה" המהולל.

אה, וקנקן לימונדה עולה במקום 28 שקלים.

שמעו, אכלנו את המזטים (סבירים, ללא הברקות), אכלתי את הקלמרי (הטבעות בסדר, הראשים מטוגנים יתר על המידה, בסך הכול - לא נורא), שתינו לימונדה (לא להיט). 149 ש"ח. לעולם לא עוד.

אה, כן, ולפני כמה איזה חודשיים הייתי ב"אל-באבור", שרבים מכתירים אותו למסעדה הערבית הטובה ביותר בארץ. חרטא. אין חנייה, צפוף, ובכלל לא זול. במחירים האלה, עדיף "רפאל".