סמוראי הכורסה

הצטברות של דיעות בנוגע ל"חוק הנכבה" המוצע, דוחפת אותי, באי-רצון רב, להרחיב את דעתי לגביו.

על מה מדובר, בעצם?

אלכס מילר, אחת המריונטות בתיאטרון הבובות של ליברמן (תושב אריאל, לצערי), מקדם כיום הצעת חוק, הקובעת עונש מאסר עד שלוש שנים למי שיציין את ה"נכבה". מהי הנכבה? זהו הנרטיב, או, בעברית, ה"סיפֶּר", הערבי, למה שאנו מציינים ביום העצמאות. יעני, השואה הפלסטינית.

גילוי נאות - אין שום קנה מידה השוואתי בין השואה, לבין מה שקרה לתושבים הערבים בשטח מדינת ישראל ב-1948, איך שלא מסתכלים על זה. אודה, לבושתי, אינני מתמצא היטב בהיסטוריה של מלחמת העצמאות, ואף על פי כן, מן המעט שאני יודע לבטח הוא: לא ארע שום גירוש/השמדה שיטתיים של האוכלוסייה הערבית. מי שרוצה להיווכח בכך, שיגיע ליפו/חיפה/עכו/נצרת, או שינסה לאכול במסעדת "אל-באבור" הדפוקה באום אל פאחם. מי שרוצה להבין, טיהור אתני מה הוא, שינסה להשוות בין כמות יהודים בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, לעומת מספרם אחריה. או מספר הגיאורגים באוסטייה, או מספר הארמנים בטורקייה, וכך הלאה...

נדמה, כאילו די בזאת בכדי לסכם את נרטיב הנכבה, אולם אין זה כך.

על סמך כמה אירועים ממלחמת העצמאות, כדוגמת "דיר יאסין", בנו להם ה"פלסטינים" היסטוריה מדומיינת, שנגזרתה הפעילה היא שלילת ההצדקה של קיום מדינת ישראל, כמדינה יהודית, לכל הפחות. על סמך כך, נדמה שהחוק החדש הוא אמצעי יעיל להתמודדות עם הנגזרת הזאת. אלא שלא כך הדבר.

אני כותב את השורות הללו בתור שמרן ליברלי מושבע. מה, לעזאזל, זה אומר? אסביר בקצרה.

לזהות הפוליטית שלי יש שני קטבים, שלא תמיד משתלבים ביניהם לגמרי, אולם עצם העובדה הזאת, מבטיחה את השתלבותם - אני מבוגר מספיק, על-מנת להבין שלא כל הערכים משתלבים ביניהם בהרמוניה: חירות לא משתלבת כך עם שיוויון, צדק עם רחמים, וכד'... 

אני שמרן, מכיוון שאני מקדש את המצב הקיים, במציאות הישראלית הקיימת, מעצם היותו קיים. הוא קיים, משמע - הוא עובד: אנחנו מדינה דפוקה, אבל עדיין, אנו מרשים לילדנו להסתובב בחוץ בשעות החושך, הממשלות מתחלפות ללא שפיכות דמים, אנחנו עושים, פחות או יותר, מה שמתחשק לנו, ואומרים הכול.

אני שמרן ליברלי, כיוון שאינני מקדש בהכרח את כל מה שהיה בעבר על פני ההווה - אני סבור ששינויים רבים שחלו בחברה האנושית המתוקנת, היטיבו עמה. אנו רגישים יותר לזולת. אנחנו מתערבים פחות באורחות חייו, הוא מתערב פחות באלה שלנו, אנחנו חיים ומניחים לאחרים לחיות, בלי להתעקש על זכויות היתר המובטחות לנו על-ידי תנאים נסיבתיים ובלתי-רציונליים. וזה טוב.

עם זאת, כאמור, אני שמרן. אני נוטה לחשוד בשינויים הרדיקליים בסטטוס-קוו, כיוון שהניסיון ההיסטורי מראה לי ששינויים כאלה מיטיבים עם האנושות לעיתים נדירות, אם בכלל. בדרך כלל, הם מסתיימים בנהרות של דם.

בדיוק מתוך השיקולים האלה, אני נוטה לפקפק ביעילותו ובתבונתו של החוק המוצע.

אל תבינו אותי לא נכון. אסתכן בתיוג "גזעני", בשעה שאומר שערביי ישראל, במצבם הנוכחי, מהווים סכנה לקיומה מדינת ישראל, ושנרטיב הנכבה תורם לכך ישירות. אומר בכנות - השארנו בתוכנו אוכלוסייה גדולה, שמתרבה במהירות רבה מאיתנו, לא תורמת לרווחת הכלל אלא גורעת ממנה, ועויינת את הכלל הזה באופן כללי ופעיל. בחלומותיי, אני מייחל להעברתה של אוכלוסייה זאת מכאן והלאה, או, אפילו יותר טוב, לשינוי קיצוני בדיעותיה (כאשר השאיפה הראשונה מציאותית יותר, לאין-שיעור, מן השנייה).

אלא מה שחשוב מכול לשמרן הליברלי הוא תחושת המציאות.

תחושת המציאות שלי אומרת לי, שהשאיפה הראשית שלי אינה ברת-ביצוע מתוקף התנאים ההיסטוריים, ולכן, כל מה שנשאר לי הוא -  לשאוף את השאיפה השנייה, תהיה פחות "מציאותית" ככל שתהיה. אין שום סיכוי שנבצע השמדה או גירוש של ערביי ישראל, ולמען האמת, לא הייתי משתתף בניסיון שכזה, והייתי מתנגד לו בכל אמצעי שברשותי. איננו נאצים - יאמרו אויבינו מה שיאמרו.

שנית, החירויות הליברליות חשובות לי. אומנם הן לא מושלמות, לא מבחינת היקפן, ולא מבחינת תבונתן. אמת הדבר. עם זאת, יש להן חשיבות אוניברסאלית.

כאן, אסטה קלות מן הנושא, ואבהיר את כוונתי באומרי "אוניברסליות".

ישנן שתי נקודות מבט עיקריות בהגות הליברלית. האחת נקראית "רלטיביסטית" - יעני, לכל חברה יש זכות להחליט לגבי ערכיה, ואין שום קנה מידה להכריע ביניהן. כלומר, אם האפגנים, כחברה, סבורים שטוב לסקול נשים שפשעו, לדעתם, אזי יופי-טופי.

לעומת זאת, קיימת השקפה שלמרות שקשה להכריע בין ערכים, עדיין קיימים ערכים ספורים שערכם הוא גבוה מן האחרים. ולכן, הקולוניאליסט הבריטי שכופה את דעתו הקולוניאליסטית על הילידים ההודים שדוחפים אלמנה לתוך מדורת הקבורה של בעלה (מה שמכונה "מנהג הסאטי") צודק, יהיו שיקוליו "מוגבלים" ו"לא-נאורים" ככל שיהיו. זוהי השקפה שקשה יותר להגן עליה, כיוון שהיא דורשת שיקול מייסר בכל מקרה פרטני, אולם אני דבק דווקא בה. חירותה של האלמנה ההודית להחליט על גורלה, גוברת, לדעתי, על חירותם של סובביה להחליט בשבילה. אלא שכל זה נוגע אך ורק למקרה הפרטני הזה, וקשה מאוד לגבש משנה כוללת בנושא. אף על פי כן, התווית של הדעה הזאת נושאית את הכתובת "אוניברסליסטית".

חזרה לענייננו. לעניות דעתי, הצעת החוק של הח"כ אלכס מילר פוגעת בערך האוניברסליסטי של "חופש הביטוי". מדינות מתוקנות, אחרי מאות שנים של מאבקים מייסרים ועקובים מדם, החליטו שזוהי חירות בסיסית שאין בלתה. אומנם, ישנן חריגות. בגרמניה אסור על-פי החוק להכחיש את התרחשותה של השואה. העם הגמרני בחר את נציגיו הפוליטיים, אשר הכריעו, על-סמך הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות של גרמניה, שהגבלה זו על חופש הביטוי היא נחוצה. למען האמת, עצם מהותה של גרמניה מדינה ליברלית, מהווה קושי באכיפת חוק זה, אולם, כאמור, מי הבטיח שהעולם יהיה מושלם ונטול-סתירות?! זוהי, כמובן, משאלה ילדותית ותו לא.

המקרה שלנו, עם חוק הנכבה, הוא מקרה אחר. הנרטיב של הנכבה הוא נרטיב שלט בקרב ערביי ישראל, וגם בקרב ישראלים-יהודים רבים, המזדהים עם עמדות השמאל הקיצוני, פחות או יותר. הבעיה גדולה אף יותר מכך. ישראלים רבים מאמינים שלחופש ביטוי, כל עוד אינו פוגע מובהקות בביטחון אזרחיה, יש ערך אוניברסלי. אודה, אני ביניהם.

נכון, מדובר בפיברוק שפל וגס. נכון, לעיתים קרובות, נגזרותו המיידית היא התגברות העוינות לקיומה של מדינה יהודית מצד ערבים ויהודים כאחד. עם זאת, מוכרחים להבדיל בין רעיון, לבין פעולות שלעיתים נגזרות ממנו. גם אם ה"לעיתים" הזה, הוא, בפועל, "כמעט תמיד".

בפעולות - מוכרחים להילחם. יש ברשותנו די והותר הוכחות היסטוריות שמפריכות את נרטיב הנכבה. לדעתי, יש להקים רשות מדינית-משפטית שתילחם מלחמת חורמה במפיצי הנרטיב, שמטרתם היא לגרום לפעולות אקטיביות בנושא. אלא שיש לעשות זאת בבתי-המשפט. הרשעתו של טדי כץ, ששיקר בנוגע ל"טבח טנטורה", מהווה, לדעתי, תקדים מבורך להקמת מערכת כזאת.

עם זאת, מוכרחים "לבחור את הקרבות שלך". אם ערבי-ישראלי חש שמורשתו מחייבת אותו לציין, באורח לא פוגעני, את יום הנכבה, שיבושם לו. כזה הוא חופש הביטוי, לטוב ולרע.

אם, לעומת זאת, מתחשק לו לקרוא למחיקתה של מדינת ישראל, על סמך כך, אז מוכרחה המערכת המדינית להיכנס באם-אמא שלו, ולהראות לו מה זה.

...שוב, יש לעשות זאת על סמך הוכחות היסטוריות מבוססות, האמת חשובה פה יותר מכל דבר אחר.

שלילת חופש הביטוי מאוכלוסייה שלמה, גם אם אין זו אוכלוסייה נעימה ואוהדת, מהווה מדרון חלקלק לפחות בשני מובנים.

ראשית, ברמה הפרקטית גרידא. חוק זה לא ייאכף. אי אפשר לזרוק לכלא את כולם, ערבים ויהודים כאחד. קבלת החוק רק תגרום להם לעשות דווקא, לזכות בנקודות על ה"אומץ" שהם מפגינים מול ה"מערכת". משהו דומה ל"אומץ" שמפגינים מרבית מיצרני ה"תרבות" שלנו, בכך שהם "מאתגרים" את "המערכת", אשר מורכבת, רובה ככולה, מאנשים שדעתם כדעת "המאתגרים". מגוחך לטעון שסרטים המנציחים את היותה של מדינת ישראל מדינה פשיסטית, הם הצהרה "אמיצה" - הם מיינסטרים משמים ותו לא. נראה את יצרני התרבות טוענים טענה קוטבית, ומה יקרה להם אז.

בכל אופן, אכיפת החוק לא תהיה, אך התגרות נצחית בו - תהיה גם תהיה.

אני מחשיב את עצמי לקונפוציאני, ולכן, אני סבור שחוק שאינו מיושם - מזיק. הוא מזיק כבר מעצם כך שהוא שוחק את סמכותם של חוקים אחרים. הוא שוחק את בסיס החברה, שהוא, גם אם לא נעים להודות בכך, בסיס חוקתי, שמגביל את זכויותנו ביחס לזולת, ולהיפך.

גם כך, אנחנו סבורים שהחוקים מחוקקים בידי אנשים טיפשים ומושחטים, אגב התעלמות מוחלטת מכך שאנשים אלה, מעצם ההליך הדמוקרטי, הם בבואה של עצמנו, ושאין הם מונחתים מן הירח, אלה מהווים בשר מבשרנו.

בנוסף, החוק הלא-יעיל הזה מהווה עילה נוספת לשלילת הלגיטימיות של קיומה של מדינה יהודית בעולם.

השתדלנו שנים רבות להפיץ את הדיעה המופרכת שישראל היא מדינת אפרטהייד, חוק זה הוא מסמר נוסף בארון הזה.

שנית, אשוב לסוגיית חופש הביטוי. זוהי חירות בסיסית ואוניברסלית. אני מודע היטב שלציון הנכבה יש נגזרות מזיקות. אולם יש להילחם בנגזרות הפעילות, ולא ברעיון כשעצמו. יש להניח לרמה התיאורטית. בא לך "לזכור" את "הנכבה"? זכור. קרא לביטולה של מדינת ישראל - ושא בתוצאות. זהו הפיתרון היחיד.

דוגמה: אתה רוצה להיות גזען? לטעון שהשחורים טובים לאין-שיעור מן הלבנים? טען. אתה קורא לפגוע בלבנים? לך לכלא.

כך, ולא אחרת.