סמוראי הכורסה

סיפור א' (שאני מתחבר אליו מאוד, היות שבשנה האחרונה אני מלמד בתיכון מאוד בעייתי):

"חברים מחו"ל הגיעו לארץ וביקשו לקחת אותם ל"יד ושם". הייתי שם בפעם האחרונה לפני יותר מעשור, בסיור מהאוניברסיטה, או מהעבודה, לא זוכר כבר. הקיצר, החלטתי שבכל מקרה אצטרך לקחת יום חופש, אז כבר אתלווה אליהם. תפסנו סיור באנגלית והצטרפנו אליו. אנחנו מתקדמים לאט-לאט, ולפנינו, מקדימים אותנו באולם אחד, הולכת קבוצה של תלמידים צברים. אי-אפשר להבין בדיוק בני כמה, אבל ככה, למראית העין, בני שלוש-עשרה ארבע-עשרה. ושומעים אותם לא רק באולמות השכנים, אלא בכל רחבי המוזיאון. אני הרגשתי נורא נבוך - בושות כאלה מול החברים. כל תצלום פה נותן לך כזה אגרוף בבטן, שלא מתחשק לדבר בכלל, וכרקע לכל זה משמשות הצווחות של מתבגרים, שמבחינתם כל הפרהיסטוריה הזאת - על הזין, פשוט במקום השיעורים יש להם יום חופש, והם מתכוונים להפיק ממנו את המקסימום.

המדריכה שלנו סובבה את מתג הווליום במיקרופון שלה עד המקסימום - זה לא ממש עזר. הטכנולוגיה פשוט לא עומדת בפני מיתרי הקול של טיפש-עשרה, שזה הרגע קיבלה צביטה בתחת מידי טיפש-עשרה אחר. התיירים מציצים אחד בשני בפרצופים קודרים ופשוט לא יודעים כיצד להתנהג במצב הזה. אני משתדל שלא להתקל במבטים של חבריי, בוהה ברצפה ומצטער שבכלל באנו הנה.

באיזו שהיא נקודה בזמן המדריכה הבינה שכבר אי-אפשר להעמיד פנים ששום-דבר אינו קורה, ושיש לפרשן איכשהו את המצב. היא קטעה את הסיפור, שבה וסובבה למקסימום את מתג המיקרופון, ואמרה: "אני מביעה את התנצלותי. הילדים שלנו - ילדים בלתי-נסבלים. אבל... אלה ילדים חיים... לפחות הם חיים... כך שאפשר להניח שתוכנית המינימום של מדינת ישראל הוכתרה בהצלחה... גם אם אנו מצטערים על זה לפעמים..."

"...וכעת, הבה נעבור לאולם הזיכרון לילדים..."

סיפור נוסף, בעל רקע שונה, אך חשוב לא פחות.

"ביום השואה, בית-הספר ערך מפגש עם הניצולים. לכיתה הגיעה איזו סבתא: מקל, ידיים רועדות, מספר על היד, אבל עם מבט חד, והיא אפילו מביטה עלינו באיזה עניין ערני. היא סיפרה את הסיפור שלה: משפחה עירונית, גטו, בריחה, כפרים פולניים, יער, הצבא האדום, מחנה עקורים, שיטוטים ברחבי אירופה, ישראל. נו ובהמשך - החלק הטקסי, המורה שואלת בקול מתחסד את שאלותיה המתבקשות, מישהו עונה לה תשובות סטנדרטיות לא פחות, והסבתא אמורה לשבת ולרוות נחת. אבל היא מסתכלת עלינו באיזה מבט מוזר, והעיניים שלה... נראות כמצחקקות או משהו...

...נו ובסופו של דבר המורה שואלת: מה הוא הלקח העיקרי שעלינו ללמוד מן השואה? מישהו קם, פולט את האוסף הרגיל: היחס לאחר, הומאניות, מדינה משלך, האפשרות להגן על עצמך בכוחות עצמך. בקיצור, הכל נכון, אבל נשמע קלישאתי מאוד.

...ואז הסבתא מעירה: "הכל פשוט יותר. הכל הרבה יותר פשוט מזה. פשוט, אם מישהו, מתישהו, יתחיל לומר לכם שהוא רוצה להרוג אתכם - האמינו לו. אל תחפשו הסברים, מדוע למעשה הוא מתכוון בכלל למשהו אחר, אל תספרו זה לזה שמדובר פשוט בפוליטיקה ובשאר ההצגות. פשוט האמינו לו. ולאחר מכן, אם אתם מסוגלים - הילחמו, אם לא - בירחו. אבל העיקר - האמינו לו. מיד..."

בקיצור, השיעור הסתיים באווירה קצת נבוכה...