סמוראי הכורסה

תגידו, אני אפתיע מישהו אם אומר שאני סקפטי לגבי מחאת האהלים?

לא אפרט את דעתי לגבי הדרישות של מובילי המאבק, ברור לי שניתן לסכמן ב"ביבי הביתה!", אתייחס כאן אך ורק לטענה בדבר גוונו הפוליטי.

חרף כל הטענות בדבר "עממיותה" של המחאה, טרם שוכנעתי שלא מדובר בניצול ציני למדי של סוגיית מחירי הדיור למטרותיו הפוליטיות של השמאל הקיצוני למדי. ידידי רותם סלע טרח ובדק את השתייכותם הפוליטית של מובילי המאבק, והעלה תוצאות צפויות למדי. אבל כרגיל, מבט אחד עולה על אלף מילים, וזכיתי להביט בנציגי המאבק הזה אמש, בשידורי ערוץ 2, אשר בשיתוף עם ערוץ 8 בהוט, שידר שידור מיוחד של תוכנית "הינשופים" משדרות רוטשילד.

מובן מאליו שלא היה מדובר בסוג כלשהו של סיקור אובייקטיבי, נטל-פניות וכד' של התופעה - התוכנית כולה הוקדשה לתמיכה במאבק ובליבויו. בהתחשב בהרכב הפאנל, הדבר לא היה מפתיע כלל ועיקר. מה שכן הפתיע, הם שני המסרים שחברי הפאנל השתדלו לקדם.

הראשון, הוא, כמובן, שמדובר במחאה עממית וחוצה-מגזרים. חברי פאנל "הינשופים" חזרו על כך שוב ושוב. עכשיו, ברור שהם סבורים ש"העם" הוא סתום ולא מבין עניין, אבל עד כדי כך? בואו נרענן את זיכרונינו לגבי השתייכותם המגזרית-פוליטית של חבריו:

המנחה: רוגל אלפר, עיתונאי תל-אביבי, תומך ב"חרם אריאל" ומבקש להרחיבו גם על קצרין.

המשתתפים:

רני בלייר, יו"ר אגודת הבמאים, חברו ועמיתו של אלפר בכתיבת "פרשת השבוע", תל-אביבי ומושבניק (מושב ישע בחבל אשכול), תומך בהשתמטות מצה"ל (אף על פי שהוא עצמו היה קרבי בלבנון) וחולם להיות צ'ה גווארה.

סתיו שפיר, שבמקום לכתוב עליה בעצמי, אצטט אותה: "סתיו מאוד מאוד אוהבת את הארץ; בדיוק בגלל זה היא ברחה ישר מהצבא אל לימודים בלונדון, במסגרת מלגה בריטית לפלסטינים וישראלים שמתעתדת להביא שלום לעולם כולו תוך שלוש שנים וחצי. כשהיא לא מנהלת מגעים עם האויב היא משתדלת לכתוב, להלחין, לנגן ברחוב ולשבור שיאי עולם בתפיסת טרמפים באירופה בלי פאונד אחד בארנק. היא מתמחה בטיולים שאף אחד אחר לא מוכן לצאת אליהם ובאוטופיות שאף אחד אחר לא מאמין בהן. לראיה, היא חולקת את כל הכסף שהיא מרוויחה פה עם קומונה של ברבריים אנארכיסטיים ואף מתעתדת לעבור לחיות איתם במיקרונזיה מיד אחרי שכל העניין המפרך הזה עם השלום ייפתר."(אתר מאקו). כתבת, תל-אביבית. מלינה חדשות לבקרים על זוועות הכיבוש. לומדת איתי, אגב, במכון כהן.

יהושע סובול, מחזאי וסופר תל-אביבי, שסבור שההתנחלויות הן "גידול סרטני מתפשט" והמתנחלים הם "קרציות על הכלב".

אביב גפן, זמר תל-אביבי, הומניסט גדול, שמאמין בהחזרת המתנחלים לגבולות 67, "חיים או מתים".

ובפינת המרואיין המרכזי מחוץ לפאנל - מר הלמוט אוסטרמן אורי אבנרי, שאין צורך ממשי להציג את ראיית עולמו.

אז באמת, אין ספק, אלה הם פני העם, על כל מגזריו, על כל אמונותיו, על כל קשת ההשקפות הפוליטיות שלו.

וואלק?!

המסר השני שחברי הפאנל, ובייחוד מר אלפר ומר בלייר, ניסו לקדם, היה האצת מעברו של המאבק לפסים אלימים. אלפר כל הזמן המשיך לתהות תהיות בסגנון "עוד לא ראינו קטשופ" ולקשקש לגבי "להכאיב לצד השני", "לפגוע ברכוש" וכד'. בלייר, בתורו, הפליג בשבחי האנרכיה שתבוא.

עכשיו, אני מבין שלא מדובר פה ברב ימני, כך שאין שום סיכוי שההטפה הישירה לאלימות שיוצאת אל כל בתי-ישראל בלייט פריים-טיים תגרור איזשהן תוצאות משפטיות. זה ברור לי. אבל. מכאן, מתוך בלוגי הנידח, אני מבקש לעוץ עצה קטנה למר רוגל אלפר, וזו לשונה:

מר אלפר, בתנאיי אנרכיה והפעלת האלימות, הסיכויים שאתה, אישית, תשרוד, שואפים לאפס. מי שייהנה מן האנרכיה ומן האלימות, הם אנשים שונים ממך בתכלית , אנשים שתפישת העולם שלהם קוטבית מתפישת עולמך, אנשים שהיו אוכלים אותך ושכמותך לארוחת הבוקר, אלמלא אותו הסדר הדכאני שנגדו אתה יוצא בשצף-קצף שכזה.

אם הסבר מילולי אינו יעיל דיו, אנסה להסביר זאת באמצעים גרפיים.

מר אלפר, זה אתה:

וזה, אם יותר לי להשתמש בדימויים דיסנאים, אתה וחברי הפאנל שלך:

עכשיו, אמנם, אגב הקריאות שלך לאנארכיה ולאלימות, ייתכן שמצטיירת במוחך איזו תמונה קרנבלית ואידילית של שינוי סדרי העולם:

אבל אם נשוב לרגע מעולם דיסנאי, אל העולם האמיתי, אזי מה שקורה שם בפועל הוא:

אז אולי בכל-זאת, כדאי למתן טיפה עמדות, ולשקול שנית קריאות לאלימות ולאנרכיה.

ככה, בקטנה.