סמוראי הכורסה

אתמול מעדתי ונפלתי לתוך ערימה של אבק כוכבים.

בטיפשותי כי רבה נעתרתי להזמנה להגיע אל מסיבת ההשקה של "תא גורדין", סדרת מרגלים חדשה שעזרתי קצת בעיבוד התסריט שלה. טוב, מה זה "נעתרתי" - מזמינים אותך לארוע נוצץ, הוליווד בזעיר אנפין, לא תלך?!

האיש היחיד שאותו הכרתי הוא המזמין, במאי הסדרה, דני סירקין. שוב, מה זה "מכיר" - שוחחתי אתו בטלפון כמה פעמים, הוא נשמע בחור נעים מאוד, אבל זה לא שאנחנו סח'בקים לחיים. לכן, הארוע, מבחינתי, היה כמו חתונה שבה לא הכרתי איש זולת החתן. החתן היה על הכיפאק, ב-15 השניות ששוחחנו, הספקתי לומר לו "מברוק!" והוא הודה לי על שירותיי, כלומר - עשה את כל הדרוש במעמד ואולי אף מעבר לזה. כך שהבעיה לא הייתה בו, אלא בי - טמבל שנסחב לארוע לא לו.

השתעממתי עד לרמה של עצבים, בעוד הברנג'ה עושה חיים משוגעים. מי שמכיר אותי, יודע שקנאה בהצלחה של אחרים זה לא אני, אבל וולאק, אתמול, פשוט מעצם המעמד המטופש שבו מצאתי את עצמי, התנסיתי ברגש הזה - זה מרגיש איכסה.

לקח לעתיד - אל תהיה טיפש.

לפחות הסדרה נראית נחמד, אף על פי שגם שם יש לקח לעתיד - בפעם הבאה שמעבדים תסריט (זו כבר הפעם השנייה שזה קורה לי), אני חייב להיות על הסט ולהתאים את הכתוב לנאמר. חרף העובדה שהרוסית נשמעת לרוב בסדר גמור, היו שם כמה צרימות עצבניות לאוזן. מארק איווניר משחק פצצה, זה כן.