סמוראי הכורסה

הוצאת "בבל" חופרת בור לעצמה. כיצד? היא מוציאה לאור את ספריו של מישל וולבק. לא, סביר להניח שלא וולבק ימוטט את המפעל המוזר הזה המתקרא "בבל", אבל לי, באופן אישי, נעים לדעת שהאליטיזם השמאלני מתלהב מללטף זאב לבוש בפרוות כיבשה.

אני כותב את זה לאחר קריאת "החלקיקים האלמנטריים". ברור שלא קראתי אותו בעברית, כי "בבל" לא מתעסקים בזוטות כגון תרגום נאות, ובנוסף, אני מתייחס ל"בבל" בתור תאומת הנפש הפרוזאית של "רסלינג", שאת ספריה אני בקושי מסוגל לקחת לידיים. גילוי נאות: אין לי שמץ של מושג לגבי טיב התרגום של הספר המסוים הזה, יש האומרים שהוא מצוין.

בגלל צחוק גורל מטופש, וולבק נתפש בתור "אינטלקטואל צרפתי" נוסף, עוד אחד בטור המגוחך של אנרי-לוי, אלתוסר, באדיו, בארט, גואטרי, דלז, דרידה (דרעי, כמובן, אבל יאללה, שיהיה), לאקאן, לווינס, ליוטאר, מארלו-פונטי, סארטר, סוסיר (השוויצרי, כמובן) ופוקו. אלא שוולבק הוא אמנם צרפתי, אבל שם בערך נגמר הדימיון. הבחור הוא ליברטיאני מובהק, מה שפוער תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור בינו לבין כל הנ"ל. הוא משתין על כל הנ"ל בקשת, וזהו בהחלט מראה משעשע. אחרי ש"בבל" הוציאה אותו בעברית, כבר לא אתפלא אם "רסלינג" יפרסמו את בארי גולדווטר בשפת הקודש.

ואלה היו מחשבותיי בנושא. נכון שנהניתם?