סמוראי הכורסה

מדובר בעוד אחד מן הסרטים האלה שבהם הצופים מתמוגגים, בעוד שהמבקרים חורקים שיניים בזעם קדוש: "לא כך בספר!", "לא אמיו!!", "ריק מתוכן!!!".

בכל פעם שזהו המצב, קוראיי היקרים, אתם יכולים לדעת לבטח שמדובר בסרט ששווה את זמנכם. "לא כך בספר" - משמעותו שרעיון בלתי-קולנועי עובד במקצועיות ובחן לסרט מקסים; "לא אמין" - סימן שמתוארות הרפתקאות גדולות מהחיים; "ריק מתוכן" - זה הסמן החשוב מכולם - הווי אומר שרמת הפאתוס בסרט מבוקרת בקפידה, ובכל עת שהצופה זע בכיסהו באי-נחת, בציפייה שתכף ינסו למכור לו את משמעות החיים, הפאתוס חוטף סטירה קלילה על שפתיו עם איזה דג מלוח, נרגע מייד וחוזר לפרופורציות.

לא אלאה אתכם בתיאור העלילה, זה לא מה שחשוב פה, ולא בגלל שהיא סתמית, אלא בגלל שפשוט כיף לעקוב אחריה לבד, בלי לדעת, מה יקרה בהמשך. ושוב, לא בגלל דרמטיות היתר של הטוויסט, אלא בגלל שזה, כאמור, כיף לראות.

בן סטילר אינו שחקן או במאי דגול. אבל הוא טוב מאוד, לפחות באותם הסרטים שבהם נראה כי אינו מתאמץ מדי. כשחקן, הוא טוב במיוחד בקומדיות רכות, כמו "לשמור אמונים", שם שיחק לצד אדוארד נורטון שגם ביים. כבמאי, היה זה ב"רעם טרופי" הזכור לטוב - שגם אם היה סלפסטיק, היה סלפסטיק קליל וחביב.

"חייו הסודיים של וולטר מיטי" הוא הסרט הטוב ביותר של סטילר הן כבמאי והן כשחקן. מדובר בממתק לעיניים, עם צילום מרהיב; ממתק לאוזניים, עם פסקול מרומם נפש; וממתק לנשמה - עם משחק הולם של צוות שחקנים מצוין, ועלילה שמעלה חיוך חם וצנוע על השפתיים, ודוחפת בעדינות בישבנו של הצופה - קום וחיה קצת. מה עוד ניתן לבקש?

כפית הזפת בחבית הדבש הזאת היא רק העובדה שסרטו הבא של סטילר הוא "זולנדר 2" - נראה ש"מיטי" לא היה חוויה מתקנת-מכוננת בשבילו. וחבל.