סמוראי הכורסה

ובכן שבנו. מה אומר לכם, ידידיי, נופש זה דבר לא קל לפעמים. הנסיבות היו נגדנו: הלואו-קוסט של אל-על, UP, עודנו בתקופת הרצה ויש לו בעיות; מזג האוויר בברלין היה נהדר שבוע לפני ושבוע אחרי, אבל בשבוע שלנו - גשום אחולמניוקי; הגבירה הקטנה, שבמסע לבודפשט הייתה בת פחות משנה והתנהגה למופת, גדלה ועמה גם דרישותיה, ובטיול הנוכחי, בגיל שנה ושמונה, שלפה את השוט; נו, והתוכנית הזדונית לקחת את סבא וסבתא לטובת שמרטפות עצבנית התהפכה עלינו בצורת פרדוקס בלתי-פתיר בעיקרון: כיצד מנווטים בעיר זרה חמישה אנשים בגילאים שונים כל-כך, וכתוצאה מכך - בעלי אינטרסים מנוגדים קוטבית?!

אבל נתחיל מהתחלה.

הטיסה עוכבה בשעה. שעה ישבנו במטוס, וחיכינו להמראה, בעוד הגבירה מקפצצת על ברכינו כמו נשוכת נחש. תענוג.

בשדה התעופה שונברג ציפה לנו נהג המונית שלנו, שהביא אותנו אל הדירה השכורה ללא בעיות מיוחדות. אממה, בדרך, התקשרתי, כפי שהדבר נקבע מראש, אל העוזרת של בעל הדירה, זו שאמורה הייתה למסור לנו את המפתחות, והתברר שהאישה האומללה ישנה שנת ישרים (השעה הייתה 10 וקצת בערב) ולא זוכרת כלל שאנחנו אמורים להגיע היום. כתוצאה, קיבלנו דירה חיננית אמנם, אך מטונפת. בנוסף, התברר שבעל הבית לא צחק בקשר לקומה הרביעית בלי מעלית. אין ספק שכאשר הבית הזה נבנה, בתקופת הקייזר וילהלם השני, אנשים היו נמרצים יותר (ראה ערך "מלחמת העולם הראשונה"), וגרמי המדרגות שם תלולים כמו עליות הנדל"ן בישראל בעשור האחרון - להעלות לשם שש מזוודות ועגלה משול כמעט לעלייה להר תבור במסכמי יחידה.

פאק נוסף בחישוב היה המיקום.

כמו שאתם רואים - טיזאילנאבי. אמנם יש שתי תחנות מטרו במרחק חמש דקות הליכה, אבל עדיין - ממש לא מרכז העיר.

נו, שוין, לפחות הגענו. והדירה חמודה, אין מה לומר.

כך שהשכבתי את כולם לישון, יצאתי למרפסת, דפקתי 200 מ"ל של מייקרס מארק עם סיגר, ופרשתי גם אני. סוף היום הראשון לטיול.