סמוראי הכורסה

הידיים של העזר כנגדי עוד רועדות מזעם בהיזכרה בפיאסקו הג'ז מאתמול בלילה. הנוהל של הליכה להופעה אקראית בחו"ל, נוהל שטרם הכזיב אותנו בכל השנים הרבות ("Amsterdam Klezmer Band" באיסטנבול;  "snmnmnm" בבוסטון; אפילו בגרמניה עצמה, במינכן, הלכנו בלי להכיר וזכינו לשמוע את "Max.Bab" המעולים) התהפך עלינו דווקא בעיר שאמורה לכאורה להיות המגניבה (במלעיל) ביותר בעולם. לא פלא שהמצלמה לא מצליחה להתפקס.

בוקר עצל ומאוחר.

אם כי, יש ביננו כאלה שיום האתמול טמן בחובו מתנות בשבילם - מתנות שהם זכו לראות רק עכשיו, בבוקר.

טוב, סבתא וסבא זוכה בעונג חברתה לאורך הבוקר, 

בעוד ההורים הולכים לבקר במוזיאון ההיסטוריה הברלינאית, Märkisches Museum, כדי לנחול אכזבה מרה נוספת.

הדבר המעניין ביותר במוזיאון הוא הפסל שנמצא ברחוב הסמוך.

ובו פושטק פרולטרי מציץ מעבר לכתפו של אדון מהוגן שרושם דבר-מה בפנקסו. וכי למה שלא יציץ, הרי האדון הוא היינריך זיל [Rudolf Heinrich Zille] המאייר המפורסם. אולי הוא מצייר שם את ההווי הברלינאי של תחילת המאה

ואולי... אולי את הפורנוגרפיה שלו!!! תן להציץ, דוד, תן להציץ!

גם זיל עצמו, ממש כמונו, לא מצליח לנער מעליו את קורי השינה. אה, רגע, בעצם אלה קורי עכביש (טיגידיש בתופים!)

וזהו. המוזיאון עצמו הוא אחד המשמימים, ובכל אחד ואחד מחדריו תקוע שרת נודניק, שלא ממש דובר אנגלית, אבל מרוב שמשעמם לו שם, הוא מציק או חופר לך בשכל. יצאנו בהקלה עצומה, מצטערים על הזמן האבוד - הרי יכולנו לנצל את חירותנו לטובת ישיבה שלווה בבית-קפה...

טוב, משם נסענו לרובע פרנצלאואר ברג היאפי, להתאחד מחדש עם המשפחה. ברובע יש פארק (mauerpark) עם שאריות של החומה

ושווק פשפשים די גדול

ושאריות של הדר סוציאליסטי

אבל אנחנו פה בשביל לאכול

(שימו לב לסינר שנרכש בשוק הפשפשים זה הרגע, עבור 9 יורו. הפראיירים לא מתים, הם רק רוכשים סינרים לילדיהם.)

בשביל לשתות בירה בשמש הברלינאית הבוגדנית

נציץ לרגע בברלינאים, נבדוק, האם השתנו בהרבה מימיו של היינריך זיל?

ויאללה, לגמור את היום העצל הזה, הולכים הביתה.

עם תצלום אחד אחרון לקינוח

בלילה, סבא, אמא ואבא יצאו לסיבוב בארים הלא-מוצלח ביותר בהיסטוריה, כל-כך גרוע, שזה לא יתואר פה, אלא בפוסט הבא, זה של יום שני.