סמוראי הכורסה

הנסיעה הספונטנית ביותר שלי. היא לא הייתה אמורה להתרחש בכלל. הרי:

1. מאז שהכרתי את חברי הגרוזיני (גאורגי, למדייקים שביננו) מקס, בתואר הראשון שלנו באוניברסיטה, מאז שנדבקתי ממנו בחיידק הנסיעה לארץ המופלאה הזאת, קבענו מדי שנה לנסוע, ותמיד משהו צץ: אין כסף, אין זמן, עבודה, לימודים, נישואין, ילדים... הוא כבר שב וביקר שם לבד, ואני עדיין לא הצלחתי - וככה זה נמשך כבר 11 שנים! כבר באמת קשה היה להאמין שזה ישתנה.

2. זה הרגע חזרנו מברלין.

3. הדבר הזניח הזה הקרוי מלחמה.

אבל כמה שבועות אחרי השיבה מברלין קראתי פוסט באתר בלוגים אחר שאני עוקב אחריו - קריאה להצטרף לקבוצת רכיבה בחבל סוואנטי ה"פראי" שבגאורגיה, למשך שבועיים בתחילת אוגוסט, ופשוט לא יכולתי לעמוד בפיתוי.

סיפרתי לעזר כנגדי והיא אמרה שגם לו הייתה עוזבת את פוצ'קה לשבועיים ("שזו לא אופציה כשלעצמה!") לבטח לא הייתה עולה על שום סוס מסריח. "סע לבד, תתרענן, תהנה ושוב בכוחות מחודשים - הרי באוגוסט אין גנים והילדה בבית כל היום. חה-חה."

ואז קניתי כרטיסים, ובמשך החודש שנותר עד לטיסה רעדתי שמא יקרה אחד מן השניים: אחי הסדירניק יפצע או גרוע מזה (מה שקרה לכמה מחבריו מקורס מ"כים); היחידה שלי תגויס. ברור שהדבר הראשון הוא האופציה המזעזעת באמת, אבל לבושתי, אני מוכרח להודות שלראשונה בחיי, גם גיוס בצו שמונה נראה לי כחלום ושברו.

אבל אלי המלחמה רחמו עליי, וה-30 ביולי הגיע. אחרי קרוב לשלוש שעות טיסה, קצת אחרי חצות, מצאתי את עצמי בטביליסי.