סמוראי הכורסה

["מסעות גוליבר"] הציעו סאטירה אישית ופוליטית לקוראים מן החברה הגבוהה, קטעים נמוכים ומחוספסים לוולגריים, פלאי עולם לרומנטיקנים, הומור חכם לצעירים ולתוססים, לקחי מוסר והתנהלות לכבדי-הראש,ומשפטי-כנף של מיזנתרופיה עמוקה ומרירה למבוגרים ששאיפותיהם נכזבו.

וולטר סקוט

                        "זיכרונותיו של ג'ונת'ן סוויפט, דוקטור לתיאולוגיה" חלק 6.

ג'ורג' אורוול, סופר שידע דבר או שניים על בניית עולמות בדיוניים מרתקים ומאיימים, ראה את "מסעות גוליבר" כספר מלא בתיעוב יוקד כלפי המין האנושי, חיבור שהוא דוחה בחלחלה את מניעיו ואת מסקנותיו, ויצירה שהוא, אישית, פשוט אינו מסוגל שלא לשוב אליה שוב ושוב. "לו הייתי נדרש לבחור שישה ספרים בלבד שיינצלו מהשמדה – הספר הזה היה נכלל בהם בלי שום ספק", - הוא כתב.

תהיה דעתנו על יצירתו של סוויפט אשר תהיה, בדבר אחד עלינו להסכים עם אורוול – על אף חיבתו הברורה לפרטים מסוימים, סוויפט לא אהב את המין האנושי, ונסיבות חייו העניקו לו סיבות לכך בשפע.

הביוגרפיה המעודכנת ביותר שלו, מאת ליאו דמרוש, היסטוריון של רעיונות מבריק מאונ' הרווארד, מאפשרת לנו הצצה מרתקת לעולמו של גדול הסאטיריקנים בכל הזמנים (לטעמי, לפחות).

הוא נולד (ככל הנראה) בשנת 1667 בדבלין, להורים אנגליים. אביו ודודיו, עורכי-דין כולם, הגיעו לאירלנד בחיפושים אחר אופק כלכלי. בשונה מאחיו, האב, שגם לו קראו ג'ונת'ן, כשל במשימה הזאת, ונפטר בגיל 27, חודשים רבים לפני לידת בנו, מותיר את רעייתו ההרה, אביגייל, ואת בתו ג'יין בת שנה וחצי, כמעט בלי שום אמצעים לקיים את עצמן. ג'ונת'ן הבן נולד בבית דודו, גודווין סוויפט, לשם נאלצה אמו לעבור אחר מות בעלה.

התאריך שנוהגים לנקוב בו בתור יום הולדתו הוא ה-30 בנובמבר, אלא שהתאריך הזה אינו מוכח בדבר, היות שמסמכי ההטבלה שלו בכנסיית סיינט-וורברו הסמוכה מעולם לא התגלו. החישוב שאביו נפטר שבעה חודשים קודם-לכן גם הוא אינו מבוסס על שום מסמך פטירה רשמי. סוויפט עצמו, בכל אופן, התייחס לסיפור על נסיבות לידתו עם קמצוץ נדיב של מלח, ופטירת אביו בדיוק שבעה חודשים לפני לידתו שלו, ארעה, לדעתו, "בדיוק בזמן כדי להציל את המוניטין של אמי".

והערפל האופף את תחילת חייו רק ילך ויתעבך: בערך כשהיה בן שנה, האומנת המניקה שלו נסעה במפתיע לאנגליה ולקחה את התינוק עמה. היא שבה לדבלין והשיבה לאביגייל את בנה רק כעבור שנתיים. היות שהסיפור הזה מוכר לנו רק מפי סוויפט עצמו, וממילא, – בכמה גרסאות שנבדלות בפרטים, - קשה לשפוט, מה קרה שם. האם הייתה זו מעין חטיפה? האם האומנת, שכביכול נסעה לאנגליה על-מנת להסדיר ענייני ירושת בעלה שעבד שם ונפטר, פשוט נחפזה מדי ולא הודיעה לאמו של סוויפט שהיא נוסעת? הכול פה מוזר, ובייחוד העובדה שלא נעשה שום ניסיון לקחת את התינוק חזרה, אף שהאם ידעה, היכן הם נמצאים והתכתבה עם האומנת. עם זאת, אין שום ספק שהאומנת, שאין אנו יודעים את שמה, אהבה מאוד את הילד ואף לימדה אותו לקרוא לפני שמלאו לו שלוש. כאשר היא שבה לאירלנד והחזירה את ג'ונת'ן הצעיר לזרועות אמו, זו  לא נקטה בשום פעולה כנגדה. תחת זאת, היא נטשה אותו שוב, הפעם לפרק זמן ממושך הרבה יותר: זמן קצר אחרי חזרתו של הילד לאירלנד, אביגייל לקחה את בתה ועברה למחוז הולדתה באנגליה, סמוך לעיר לסטר. ג'ונת'ן הרך בשנים נשאר בבית דודו, גודווין. בפעם הבאה שיראה את אימא הוא יהיה בן 21.

לגודווין הדוד היו שמונה ילדים משלו. העובדה היבשה היא שהוא העניק את ההשכלה הטובה ביותר האפשרית באירלנד של אז רק לאחד מילדיו (דין סוויפט) ולאחיינו – שניהם למדו בבית הספר היוקרתי ביותר של התקופה (קילקני קולג') ובאוניברסיטה הטובה היותר (טריניטי קולג'). ביוגרפים מסוימים ראו בכך סימן לדאגה ולחיבה מיוחדת שרחש גודווין כלפי אחיינו הבודד, ופרשו את סלידתו הגלויה של סוויפט הבוגר מדודו ככפיות-טובה מרושעת. דמרוש רואה זאת באור שונה מאוד: ישנן סיבות טובות להאמין שעיקר המימון להשכלתו של ג'ונת'ן לא הגיע מכיסו של גודווין, אלא ממקום שונה בתכלית: חלק הגיע מדודו השני, ויליאם סוויפט, וחלק אחר, חלק הארי, בא (ככל הנראה) ממקור עלום-שם, שיתגלה לקוראים בהמשך. אי לכך, העדויות הרבות לסלידה של סוויפט מגודווין מעידות, לדעת דמרוש, דווקא על היחס הרע שזכה לו ג'ונת'ן בבית דודו: הילד היתום למחצה בעת לידתו, ויתום לכל דבר ועניין בגיל צעיר מאוד, לא באמת ליקק דבש בביתו של גודווין סוויפט. קשה להתפלא, אם כן, על יחסו הספקני של סוויפט הבוגר כלפי מוסד הנישואין והמשפחה. לא מפתיעה גם התעקשותו המתמדת של סוויפט לזכות בעצמאות כלכלית ואישית, והטינה שרחש כלפי כל מי שעמד בדרכו לכך. תשומת הלב היתרה של סוויפט לכסף עושה חסד עם ההיסטוריונים – המעקב הקפדני שלו אחר ההוצאות, תהיינה זניחות ככל שתהיינה, מאפשר לנו לעקוב אחר מהלך חייו ביתר קלות.

הנושא המרכזי בלימודיו של סוויפט הצעיר בקילקני קולג' היה "תרגום כפול" – הילדים נדרשו לתרגם טקסט לטיני לאנגלית, או טקסט יווני ללטינית, וכעבור שבוע-שבועיים – לתרגמו בחזרה לשפת המקור. היה זה תרגיל טוב למי שרצה לחוש את מהות השפה, ובשנותיו הבוגרות סוויפט שלט מצוין בלטינית. עם זאת, מקצועות אחרים הוזנחו מאוד. כפי שדמרוש מציין, סמיואל פיפס, פקיד ממשל אנגלי בכיר, בן הדור שקדם לזה של סוויפט ושיומנו המדוקדק הוא מן היצירות ההיסטוריות המפורסמות של התקופה, למד בסיינט-פול (מהטובים שבבתי הספר האנגליים לדורותיו, שהאיש שעליו אני כותב את עבודת הדוקטורט שלי, ישעיה ברלין, היה גם הוא מבוגריו) ובאוניברסיטת קיימברידג', אולם נאלץ לשכור את שירותיו של מורה פרטי כאשר התחיל לעבוד – הוא לא ידע את לוח הכפל.

פיפס בימיו המשכילים יותר - לכאורה, הוא אפילו יודע לקרוא תווים עכשיו.

ג'ונת'ן לא הצטיין בלימודיו האוניברסיטאיים – התואר הראשון במדעי הרוח הורכב ממקצועות שהוא לא אהב: לוגיקה סכולסטית והחיבור בשפות הקלאסיות. הנושא החביב עליו, היסטוריה, אפילו לא נכלל בקוריקולום. סוויפט העדיף להקדיש את זמנו לחברים ולמסיבות, והשלים את התואר שלו רק "בחסד מיוחד", היינו – "עובר בקושי".

כיום הפסל עומד שם עם כל שאר הגדולים, אבל מי ידע שהסטודנט ההולל, שבקושי מסיים את התואר הראשון, יעשה משהו בחייו?!

הייתה זו מכה כואבת לגאוותו של הסטודנט הצעיר, וכשהתחיל את לימודי התואר השני הוא כבר עבד קשה והרבה. מצבו הכלכלי היה מייאש בשלב הזה, אבל אז הגיעה עזרה מפתיעה מקרוב משפחה אחר – בנו של גודווין (כלומר, בן-דודו) ווילובי סוויפט, שהפך, בינתיים, לסוחר מצליח בליסבון, שלח לג'ונת'ן סכום נכבד ביותר. הדבר מאפשר לנו לראות שסוויפט דווקא ידע להוקיר תודה – במשך כל חייו הוא זכר את חסדו של ווילובי ואף עזר ככל יכולתו לבתו, שנים רבות אחר-כך.

אם כן, מצבו הלימודי השתפר מאוד, מצבו הכלכלי התאזן, אולם הוא לא זכה להשלים את לימודיו – הדי ה"מהפכה המהוללת" הגיעו כעת לאירלנד, והקרקע התחילה לרעוד תחת רגלי האנגלים הפרוטסטנטים, קהילתו של סוויפט.

המלך וויליאם השלישי מראה למורדים הג'קוביתיים האיריים, מאיפה משתינים הרינגים הולנדיים תקינים. אבל זה עוד ייקח זמן.

בפברואר 1689 הנהלת הקולג' ייעצה לסגל ולסטודנטים האנגליקנייים (לא שהיו שם בנמצא אחרים) להתחפף למקום מבטחים, וסוויפט לקח את העצה ברצינות – הוא הצטרף לאמו בלסטר שבאנגליה, אחרי נתק של כ-17 שנים.

המשך יבוא...