סמוראי הכורסה

כמעט בכל פעם שמרימים ל"אנשי תרבות" שלנו שאלה אקטואלית ותרבותית להנחתה, מיד מצטמררים תחת מבטה הבוחן של התהום הניטשאנית. 

הפעם, NRG שאלו את אנשי התיאטרון שלנו, שמעלים גרסה כלשהי של "המלט", מה... לא רגע, אני אצטט:

ביקשנו מצוקרמן ואלון, מהשחקנים עינת ויצמן (אופליה) וריקי חיות (מלכה) ומאייל שכטר שחיבר את המוזיקה להצגה, להשיב על השאלה העומדת במרכזה - מה היה המלט עושה ואיך היה מגיב, לו היה חי בישראל של שנות האלפיים. 
התשובות, על אף שאפשר לזהות בהן בתחילה זיק של אופטימיות, נטו בסופו של דבר לחידלון, או ל'לא להיות', כפי שהמלט בעצמו היה משיב. 

עכשיו, יפה שאין אדם ספציפי שחתום על הכתבה האבסורדית הזאת, מכיוון שעוד לפני שהיינו מתפנים לקשקושים שפולטים הנשאלים, היה עלינו לשאול אותה או אותו, מדוע להמלט הוא/היא קורא/ת "המלט", לאופליה - "אופליה", ודווקא לגרטרוד - "מלכה", מדוע, לדעתה/ו, המלט משיב "לא להיות", כאשר הדגש במונולוג המפורסם הוא על ההתלבטות, ומאיפה, לעזאזל, הוקרצה השאלה המטורפת הזאת? המלט הוא מאהב, סטודנט, פילוסוף, סייף, מחזאי במקצת ומבקר תיאטרון בהרבה, הוא בן נוקם של אב מורעל, וככל הנראה - מאמין פרוטסטנטי, אבל בראש ובראשונה, המלט הוא נסיך דנמרק, יורש העצר שהוזז הצידה וזכויותיו נרמסו. עכשיו, מה בדיוק המקבילה לדמותו בישראל של שנות האלפיים???!!! איזו תשובה ציפיתם לקבל פה?!

ג'.ר.ר. מרטין אומר "גרר!!!" על אנשי תרבות ישראלים. ויש לו סיבות טובות.

אבל זאת, מן הסתם, רק הקצפת של העוגה, נעבור לדובדבנים.

 ואנא זכרו שמדובר פה בבמאית, במלחין ובשחקנים הראשיים, אנשים שאמורים להכיר את חומר הגלם של המחזה המקורי על בוריו, לחיות את הדמויות.

הבמאית סבורה שבתור המלט היא הייתה מוותרת על מניפולציות, משחקי כח, נקמה; מקטינה פערים בחברה, מתחתנת עם אופליה, מוותרת על המלוכה, על המעמד והולכת לעבוד קשה. שם מרגישים את החיים.

הא לכם!

המלט הוא אדם בשנות השלושים לחייו, או לכל המוקדם, שנות העשרים המאוחרות (חישוב מהיר: בתמונה 1 של המערכה החמישית נאמר על יוריק, ליצן החצר שאת גולגלתו מחזיק המלט בידיו, שהוא מת מזה 23 שנים. המלט זוכר "היטב" את יוריק, שנהג להרכיב אותו על גבו אלפי פעמים. אני לא יודע מה אתכם או עם בני זמנו של שייקספיר, אבל אני מתקשה לזכור היטב חוויות שקרו לי לפני גיל שבע. עשו את החשבון.), שחונך מינקותו לרשת את כס המלוכה של האימפריה הדנית. (שוב, אין פה טעות, בזמן בו ממקם שייקספיר את המלט, המאה ה-11, דנמרק שלטה על סקנדינביה כולה וגם על אנגליה.)

אז הנסיך עד לשד עצמותיו, נסיך ויקינגי אגב, שהעריץ את האדמה שאביו דרך עליה, מגלה שהלה נרצח בבוגדנות בידי קלאודיוס דודו. וזאת הוא מגלה אחרי שהדוד הזה נשא לרעייה את אימו של המלט רגע אחרי מות המלך והשתלט על כס המלוכה הדני, שהיה אמור לעבור להמלט הבן. אז אחרי הגילוי הזה, סבורה גב' צוקרמן, המלט אמור לעשות את מה שהיא אמרה - קראו זאת שוב בעצמכם, לי אין כוח לחזור על השטויות הללו. יפה, נכון?

נעבור לשחקן הראשי, גיל אלון. עוד לפני שנראה, מה הוא חושב שהמלט היה עושה, בואו נפיל כפית זפת זעירה נוספת אל תוך החבית הזאת של זפת. נכון, זה מקובל מאוד בעולמנו הרדוד לתת להמלט סקסאפיל, והשחקנים שמגלמים אותו הם לרוב רזים וחטובים.

זאת, בעוד ששייקספיר, בהיותו ריאליסט, כלל לא חשב שדווקא אלה הן התכונות שנדרשות לגיבורו המורכב:

כן-כן, המלט, גדול הגיבורים הרומנטיים, "הוא שמן ומתנשף".

אבל ניחא, קנת' בראנה ומל גיבסון גם הם לא בדיוק דביר בנדקים לפני קיצור קיבה.

אז מה חושב גיל אלון?

שאלה קשה! היום אני יודע בבירור שעונש ונקמה, אפילו אם הם לא פיזיים, גם הם סוג של אלימות.[ וואו, עמוק!] אם משיבים על מעשה אלים בעונש או בנקמה, רק מנציחים את מעגל האלימות האכזרית. זה אף פעם לא מביא לפתרון אמיתי. 
הייתי מנסה לפתור דברים בדרכי שלום ונועם. אבל במצב העכשווי במדינתנו אני בכלל לא בטוח שזה היה מצליח לי.  

כלומר, המלט היה אמור להגיד לדודו: "נו-נו-נו! קלאודיוס רע! ככה עושים לאחיך ולמלכך?! קח פסק-זמן בחדר שלך וחשוב על מה שעשית! כשתהיה מוכן, תבוא להתנצל."

אגב, הסוד הכמוס לפרה ולסוס ב"המלט", הוא השאלה, מה בדיוק מניע את הטרגדיה שלו. המורים לספרות בבית-ספר משגעים את תלמידיהם, המרצים באוניברסיטה גם, אבל כנהוג בדברים ממין זה, יש לכך תשובה ברורה, שמקובלת לחלוטין וממזמן על כל חוקרי שייקספיר: הצרה של המלט היא יוהרה. המחזאי מצביע על כך בבירור: התוכנית של המלט לגלות את האמת על דודו באמצעות ההצגה שהוא מעלה (בה ימחיזו בפרטי-פרטים את עלילת הרצח של המלט-האב) והתרשמות מתגובתו של קלאודיוס למראות המחזה, נוחלת הצלחה מזהירה. המלך לא עומד בזה, נמלט מתוך האולם, אכן הולך לפסק זמן בחדריו, ומנסה להתנצל להכות על חטאו בפני הבורא.

המלט שעוקב אחריו, אמור היה בנקודה זו בדיוק להרוג אותו - חשפת את הפושע? נקום! אבל הוא מחליט לחכות - הוא לא שומע, מה ממלמל המלך לעצמו, הוא רק רואה שהלה מתפלל, ומחליט שהנקמה עלולה שלא להיות מושלמת.

מדוע? ובכן, הדוד רצח את אבא בשנתו, מבלי שזה הספיק להתוודא, להצטער על חטאיו ולזכות במחילה רשמית עליהם. לכן, אבא לא נמצא כעת בגן-עדן, אלא בכור המצרף או אולי אפילו בגיהינום. לרצוח את קלאודיוס ברגע שבו הלה הכה על חטא - הדבר עלול להטיס אותו הישר אל גן-העדן, לשם מגיעים כל החוטאים שבאמת מצטערים על מה שעוללו. זה לא מספיק מבחינתו של המלט. הוא רוצה לגזור את דינו של הדוד לא רק על פני האדמה, אלא גם בעולם הבא, כלומר, הוא לוקח על עצמו גם תפקיד האלוהים.

ופה מתחילות צרותיו - תוכניותיו נדפקות, הוא מתחיל לפגוע בחפים מפשע ורק הולך ומסתבך עד לרגע שבו הוא משלים עם גורלו והולך לעשות את הנדרש ממנו - הורג את קלאודיוס לעיני כול.

אילו לא היה משחק את אלוהים, והיה רוצח את קלאודיוס אגב תפילה - כל זה היה נפתר עוד באמצע המחזה. הרי שייקספיר מגיש זאת לצופיו מפורשות: קלאודיוס מתחיל בהכאה על חטא, אבל עוצר - הוא אכן מצטער על מה שעשה, אבל הוא לא באמת יכול להשלים את התהליך, להכאה אמיתית על חטא נדרש הויתור על טובות ההנאה שהחטא הזה הביא, ולכך קלאודיוס לא מסוגל. וכדי שהצופים לא יתבלבלו, הוא אומר זאת בעצמו.

אם המלט היה הורג אותו באותו הרגע, נפשו, שלא הייתה מסוגלת להביא את עצמה לוותר על המלכה והמלוכה, הייתה נידונה לייסורי-עד בגיהינום. אולם היוהרה שהפגין המלט מוכרחה להיענש גם היא, והוא לא מגשים את ייעודו כמלך הבא של דנמרק, אלא מת.

זהו זה, זה כל הקונפליקט שמאחורי הטרגדיה (למעט הלבטים המוקדמים לגבי אשמתו/חפותו של קלאודיוס - אלה נבעו מתפישות דתיות, שאליהן לא נכנס כאן, ושנפתרו, כאמור, באמצעות תכסיס המחזה).

אז במקום כל זה, גיל אלון היה מנסה לפתור דברים בדרכי שלום ונועם. אחלה.

הפציינטית הבאה שלנו היא ענת וקסמן, שמשחקת את אופליה.

המלט, שבמשך מחזה שלם מתלבט מתי, כיצד והאם לפעול, יכול להוות השראה ומופת אחראי של עצירה למחשבה לפני פעולה. ההססנות יצאה לחלוטין מהאופנה אבל למעשה היא אקט לשון, תגובות מיידיות וחוסר התלבטות. 
אנחנו חיים בעידן של פעולה מהירה, של אנשים חדי לשון, תגובות מיידיות וחוסר התלבטות. אנשי דת הבטוחים שיש להם חזקה על האמת, פוליטיקאים חסרי ספקות שיוצאים בקלות רבה מדי למלחמות ואנשי צבא שלא שואלים שאלות ומצייתים.