הזיכרון החד ביותר מן המילואים שלי בעוטף עזה הוא המחסור הלוגיסטי. בלי לחרוג מהוראות של ביטחון שדה, נסו לדמיין לכם את התמונה הבאה:
חמ"ל קרבי - מפקדה שמוקמת בין ארבעה נגמ"שים ואמורה, בתיאוריה לפחות, לשלוט בגדודים שלה ובשאר הכוחות בגזרתה. החמ"ל הזה מאויש, ברובו המוחלט, בקצינים, ומתפקד, רוב הזמן, במשמרות. היות שמדובר בסה"כ בתרגיל, המשמרת שמוחלפת, "יוצאת" מתוך "המלחמה", והולכת לישון.
כעת, נעבור ללוגיסטיקה של העניין האחרון. נוסף לחמ"ל, מוקמים במקום כמה אוהלים לא מתוחים, כמה שירותים כימיים ומקלחות שדה. בתוך האוהלים יש מיטות שדב עתיקות, אבל אין מזרנים. השירותים הכימיים הופכים לבלתי-נגישים בתום היום הראשון לתרגיל, ובאותו היום (המאוד סוער) הרוח מעיפה את האוהלים כיבינימט מעל אנשים הישנים בו, וחושפת אותם לגשם זלעפות. אחרי יומיים או שלושה, מוקם סוף כל סוף, "שולחן פריסה", ועליו עינוגים אקזוטיים כמו מיחם, טרמוקל, חבילת "קפה נשיא" וערמת שקיקי תה. לעיתים מופיע שם גם סוכר. במחלקת המטעמים נוכחים ארגז עם פירות עצובים וערמת שקיקים עם ריבת תות ושוקולד למריחה. תתפנקו, מה שנקרא.
ברור שאיש כמעט אינו משתמש במקלחות השדה - מה הטעם? הרי בחוץ קר לאללה, והכול בוץ. אתה תחזור לאותו המצב בדיוק אחרי שלושה צעדים. כל הזמן הפנוי מתחלק, אם כן, בין שינה לשתיית קםה עם סיגריה באזור השולחן.
הבעיה הרצינית מכולן היא השירותים. כאמור, מצבם אחרי יום אחד של שימוש - שומר נפשו ירחק. מצד שני, החמ"ל לא מוקם באמצע שדה, אלא סמוך לבסיס X (מתוך טעמים שלא כאן המקום לפרטם). מה שאומר שלא תלך להתפנות מעבר לתלולית הקרובה. כתוצאה מכך, הקצינים הנבונים יותר שבחבורה חיפשו ומצאו פתרון מתקבל על הדעת: מתברר שבבסיס ממוקמת פלוגת תקשוב נשית, ובמתחם הפלוגה עומדים שני תאי שירותים. לא צריך להיעזר בדמיון מפותח מדי על-מנת לערוך השוואה בין תא שירותים כימיים שבו ביקרו חמישים מילואימניקים, לבין תא שירותי בנות, שהצעירות מנקות אותו יותר מפעם ביום. זה כמו ההקבלה בין התופת לרקיע השביעי ב"קומדיה האלוהית". וכך, מדי כל כמה שעות, חדר קצין מילואים מוכתם בבוץ אל שטח פלוגת התקשוב. מובן מאליו שכולם מודעים לגודל המעמד ומשאירים אחריהם תא מצוחצח, לכל הפחות כפי שהיה כשהם נכנסו אליו, הלא כולנו לא נופלים במידותינו הג'נטלמניות מריצ'רד גיר.
עכשיו, אם מישהו, לפני 10 שנים, היה מספר לי שאתגנב לתוך מגורי בנות בבסיס צבאי אך ורק כדי לחרבן בשלווה, הייתי יורק לו בפנים. אבל הזמן לא חס על אף-אחד.
נ.ב. אין לפוסט זה שום קשר לתא"ל אופק בוכריס, שהיה קצין אג"ם בזמן שירותי בחטיבת גולני, ונראה מרחוק כאיש הכי חנוני בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Igal
