סמוראי הכורסה

וטיילר אומר בסרט: החירות היא הוויתור על כל התקוות. אכושרמוטה נכון – אני מוכן לחתום תחת ההצהרה הזאת. אך הכבשים מתחילותם לפעות בקולניות "לקחו לנו את הכול!" נו, קשה לצפות מכבש למשהו אחר, פרט לפעייה. הודות לתמצית הכבשתית שלה, הכבשה תמיד פועה ולא מפיקה תועלת מן המצב הקיים. אם כי, בנוסף לכך, הכבשה לעולם תהיה בטוחה ב"צדקתה" ועומדת על טמטומה עד כדי הופעת קצף על שפתיה.

אז זהו, שאם אינך כבשה, אלא דווקא להפך – סמוראי ובחור נבון באופן כללי, אז בשלב מסוים של המאמצים הפיזיים והנפשיים, כאשר מרבית חבריך הופכים לחיות לכודות, מגיע מה שנקרה "אפקט הצוהר". דווקא את זה מכנים היוֹגינים "הפרדת זהויות". כאשר אתה מבין שהגוף – זה לא אתה. שהגוף – הוא רק מעטפת, בה ניתן לחבוט ולייסר אותה ככל שיעלה על רוחך, אך מאותו הרגע, רוחך נותרת איתנה, ואפשר אף להגיד, בלתי-ניתנת לערעור. כדי שהדבר יתרחש, כבר מלכתחילה חייב להיות בך מעין ציר פנימי. תהליך העיבוד הזה רק מלטש את הציר. ואז אתה מבין שהחיים – הם לא "מרדף אחר העונג", אלא מגניבים לכשעצמם. שאתה מוכרח לחיות במלוא העוצמה בכל רגע נתון. שהעבר – הוא קשקוש, כי הוא כבר לא קיים. שהעתיד – בגדול, גם הוא קשקוש, כי מי יודע מה יקרה שם. שאתה חי רק כאן ועכשיו. שפשוט לחיות ולהיות מודע לזה שאתה חי – זה מגניב. אגב, זה כשאינך חושב על זלילה ונקבות. מה אומר טיילר בנושא? טיילר אומר: רק כאשר תאבד את הכול באופן סופי, רק אז תזכה בחירות. וגם כאן אני חותם.

אבל! בכל מקום - "אבל". אנשים שמתגברים על דברים כאלה ללא פגיעה נפשית – הם מועטים. מועטים להדהים. הודות לתכונותיו של המבנה הנפשי - הם כלל לא יכולים להיות רבים. כמו שאומרים הסינים: מתאמנים – ככמות השערות על הפרה, נאורים – כמספר הקרניים לחד-קרן. זה מצליח רק לאחדים. היתר – נשברים בברוטליות וחוזרים לעצמם לא מוקדם יותר ממחצית-השנה לאחר שמפסיקים להריץ אותם. ובמשך כל שארית חייהם, הם מלאים בשנאה יוקדת כלפי מה שאירע להם.

אינני מאשים אותם – זהו עניינם הפרטי, כיצד לחיות ומה לחשוב. מרגיז אותי רק דבר אחד: לשם מה הם כופים את דעותיהם האידיוטיות על הסובבים? תגיד בכנות: לא הצלחתי. לא החזקתי מעמד. נשברתי. דברים כאלה – אינם בשבילי. אינני מוכן להם. זה נועד לאנשים מזן אחר ובעלי חינוך שונה. ותציע: בואו נעשה ככה, שהזן הזה יתגלה כבר בילדות, שרק הם ישרתו בצבא – אלה שמוכנים לדבר הזה. רק אלה, המסוגלים לעמוד במחסור ובכאב, מבלי להפוך לבהמה רועדת ופחדנית. אבל, אף-אחד לא אומר זאת. כולם יודעים רק לצעוק על אכזריות וחוסר-האנושיות.

מעניין, ואיך הם רוצים לגדל חיילים טובים? מדוע לעולם לא מראים בטלוויזיה את אותם האנשים שהולכים למלחמה בשלווה? מדוע לא מראים את אלה שאינם מייבבים על הטראומות הנפשיות, אלא פורשים ברוגע את ראייתם על הנושא הנתון? מדוע מעצבים בחברה את הדעה שהחייל – הוא נכה מוסרי, ומי שעבר מלחמה – הוא בכלל מפלצת? מי זקוק לשקרים האלה?

את אותם האנשים שלא נוטים להישבר, ובכלל – מתקפלים בצורה גרועה, אפשר לראות מיד. הם רבים במיוחד, מוזר ככל שזה יהיה, בקרב הפושעים המקצועיים. הגנגסטרים הרוסיים וחסידי הזן דומים עד כדי כך, שפשוט אין מילים לתאר זאת. עליהם ניתן לראות מיד - הם מבינים את החיים. לא חושבים שהם מבינים בהם משהו, אלא אכן מבינים. לא מציגים חזות של חמורים מהורהרים, בעוד הם מקימים תלים של מילים מטופשות ומיותרות בסנסקריט, תוך ניסיונות-שווא להדגים איזושהי הבנה מעמיקה, אלא – ממש מבינים.

כיצד להסביר זאת במילים – איני יודע. אך ניתן לראות זאת מיד על הבן-אדם. פושע בכיר – זהו הסמוראי הרוסי שלנו, תוצרת הארץ. אין לי כל רצון להעניק גוון רומנטי לנבלות האלה, אבל עליי להודות – אלה הם אנשים בעלי עוצמה רוחנית. כאלה שנבחרו בקפידה ואומנו על-ידי החיים עצמם.

אני תמיד מוצא את עצמי משועשע מכל-מיני "היפים" סובייטיים. ילדים גדולים, המשחקים במשחקים מטופשים ומעמידים פנים שהכול אצלם רציני. כשמסתכלים על זה – גן חובה, נשבע לכם: גידלת תלתלים עד התחת, קראת פאטאנג'אלי, עישנת גראס, הסנפת קוק, ליקקת בול – אואואו, גדול! אנחנו קרובים למטרה! ועכשיו – בטרמפים, בטרמפים! כל בני-האדם הם אחים! אנחנו חיים בתוך מערכת! כמוהם בדיוק – המוזיקאים שלנו, במיוחד – חובבי הבלוז. הם מסתובבים אך ורק בג'ינס משופשף, יש להם, למרות הקרחת – שיער ארוך. הם כל הזמן משחקים ב"אמריקה", זוהי משמעות חייהם. ראבק, הרי למראית העין - אנשים בוגרים, אלא שהם חיים באגדות.

למה לא להירגע ולהיות עצמך, ולו רק לרגע. לפחות לחמש דקות, כדי לנסות ולהבין שאתה זה אתה. וממש לא ג'ון או מייקל. שאתה בכלל לא דומה להם. אבל איש אצלנו לא רוצה לחשוב מה הוא ומי הוא. רבבות של אידיוטים בורחים מעצמם – הם לא מסוגלים לחיות בתור מי שהם באמת, הם מוכרחים להתחבא. הם ממציאים לעצמם אגדות על ארץ נפלאה, שהחיים בה הם על הכיפאק. ואחר-כך מנסים לחיות בארץ שהמציאו. נו, למה אפשר לצפות מאידיוטים.

מכל אלה, ההיפיז שלנו משתדלים במיוחד. בואו ונאכל שאריות מארוחותיהם של אחרים – הרי זהו אתגר רציני מאין כמוהו, באמת! תחשבו על זה רק – לאכול שאריות! הרי לאיזה כוח רצון זקוק הבן-אדם, על-מנת לאלץ את עצמו לדבר! בואו נקבץ נדבות – תחשבו איזו השפעה כבירה זו על התודעה! רק חשבו על זה! איזה נאור אתה צריך להיות, על-מנת לקבץ נדבות! מתחשק לי לשאול אותם: האם ניסיתם, פעם, להוריד 10-15 קילו משקל בחודש, בכפייה? לא יצא לכם, במקרה, לאכול כלבים? כמות כזאת של כלבים, שתספיק על-מנת להפנים שכלב צהוב טעים הרבה יותר מזה השחור? לא ניסיתם, אולי, לעוף החוצה לרחוב, בשתיים בלילה, לבושים בתחתונים בלבד ולחזור כעבור חצי-שעה עם בקבוק וודקה? אלה הן חוויות משמעותיות בהרבה מלאכול זבל ולקבץ נדבות.

מה שאופייני להם – מן האתגר הרציני ביותר בחיים (ועוד כזה שהוא חינמי), מן הצבא, נהגו כל ילדי הפרחים הללו לברוח כמו שד מן הקלחת. גדודים של היפים העמידו פני חולים בבתי-משוגעים. זאת, למרות שעקרונית אין להם סיבה להעמיד פנים – גם ככה כל שני הוא קוקו. התחבאו ככל יכולתם. השתמטו בדרכים לא דרכים. למה לא ללכת ולראות – איך זה שמה, בשאוֹלינים שלנו, אה? אלא שזה לא שאולין, משם אתה יכול לברוח בכל רגע נתון. קסרקטין זה לא צחוקייה.

מובן שגם החיים האמיתיים – לא נועדו לכולם. לא כולם עומדים בהם. רבים מבוהלים מעצם הפרספקטיבה להביט בפניהם המאיימים. ובראש ובראשונה – אלה הם דווקא תושביהן השעירים של הערים הגדולות. אני לא אומר זאת בגלל שהשער הארוך מרגיז אותי – לא, גם אצלי היו פעם ראסטות עד למרפקים. פשוט הטיפוסים האלה אוהבים רק לדבר. אף-אחד מהם לעולם לא רוצה ללכת יותר רחוק. אלא שגם דבריהם הנם קשקוש מוחלט. לדוגמה, הם, כולם, פרטים "חופשיים", בכך הם משוכנעים ללא עוררין. למרות שאם מסתכלים קצת יותר בעיון – הם חיים בדיוק באותה צורה כמו היתר. צמר ארוך – הוא אות ההשתייכות לעדר מסוים, במילים אחרות – אותם המדים כמו אלה של החיילים. הם תולים על עצמם איזשהם צמידים כמו פראיים פסיכוטיים. תוחבים לעצמם ברזלים לאוזניים ולאף – "תראו איזה מפלץ אני נראה"! נורא משעשע לבהות בהם.

משעשע עוד יותר – לעקוב אחר התבגרותם. לראות באיזו מהירות הם מאבדים את כל השטויות בהן האמינו אמונה כה שלמה רק לפני כמה שנים. כיצד הם מתחילים לעבוד, מתחילים לחיות על-פי הכללים של העדר האחר, הגדול מכולם, ממנו רק לפני זמן קצר ניסו להימלט בצורה ילדותית כל-כך. זה לא הצליח להם. אחדים מהם ממשיכים להתרוצץ בסחבות, לטלטל את הראסטות, וכל היתר – מהר-מהר שובעים, מקיפים את עצמם בזבל קנוי, ולא עייפים מלהתפעל מכל אשר שללו בתוקף לפני תקופה כה קצרה.

הנה, למשל, טיילר בסרט – אדם "ראוי" מבחינות רבות, למרות שהוא משתין לאנשים במרק, המניאק. הוא חי כמו שהוא רוצה, ולא "כמו שצריך". וממש לא כפי שדורש זאת העדר. הוא לא זקוק לדבר מאיש. הוא – בגפו. הוא רואה את עצמו – כמו שהוא לאמיתו של דבר – הוא לא מתאים את עצמו לחברה, אלא חי כרצונו. אנשים מסוג זה נורא מסוכנים מבחינת החברה. הם – כמו זאבים בתוך עדר כבשים. העדר, לכשעצמו, אינו מסוגל לנגוד אותם בדבר. הוא משתדל לבודד אותם, או, לחילופין, להשמידם.

כאן יש לעשות הסבר נפרד לאלה שלא הבינו זאת מן הצפייה בסרט. טיילר, הוא, מה שנקרא "האני האחר" של נורטון. כלומר, הם אותו האדם. "האני האחר", שהוא טיילר – אינו רוצה לחיות חיי אוגר. הוא רוצה לחיות כפי שהוא רוצה. תחילה אפילו לא קלטתי שזה ככה. בקיצור, מצב של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד.

אז זהו, בחזרה לקטטות בסרט Fight Club. בסרט הזה, אם כך, הולכים מכות ללא הרף. בכך, אפשר לומר, טמון חלק ניכר של משמעות. המשמעות היא שהקטטה מסייעת לאדם להשתחרר. כאן אפילו לא אתווכח – זה באמת נכון. אכן, מסייעת. מה גם שלא רק זו שבה אתה מפוצץ מישהו. גם זו שבה מפוצצים אותך – עוזרת. אם אף פעם, במשך חייך, לא הלכת מכות, אומר טיילר, אז אתה לא מבין בחיים האלה שום דבר בכלל. כאן אני שוב מסכים לחלוטין עם הבמאי ועם טיילר. זה אכן ככה. אם אינך הולך מכות – אתה לא יודע כלום מהחיים. בילדות מאוד אהבתי את העניין, ובפנימייה נהגתי ללכת מכות כמעט מדי יום. חטפתי בקביעות, אבל גם הבאתי לא מעט לאחרים. אלא שזה בכלל לא היה כמו בסרט. ומה שהתגלה בצבא – בכלל לא הייתי מסוגל לדמיין לעצמי.

בפעם הראשונה זה קרה באותו הערב שאחד מן הוותיקים שלח צעיר אל הטבח, להביא קצת דגים. והטבח – אוזבקי צעיר וטיפש – גילה מספיק חוצפה כדי לשלוח את הצעיר לאיזה מקום מעניין, כך שיצא שבאותה המידה – שלח לשם, ברוב חוצפתו, את הוותיק. הצעיר רץ חזרה אל השולחן, ובמעמד פומבי, חזר על דבריו של הטבח (לפחות ככה הוא הצליח לקלל את הוותיק). כל הפלוגה פרצה בצחוק מטורף. הוותיק קפץ, הביא לצעיר בומבה לפרצוף ורץ אל המטבח. שם הוא תפס את הטבח ופירק אותו כמו שצריך. ובלילה, פרצה למעונות שלנו כל פלוגת המשמר, המורכבת מאזרבייג'נים – הם באו להגן על כבודו של אחיהם המוסלמי. הם באו ברבבותיהם וחשבתי שזה הסוף של כולנו. אבל הוותיקים צעקו "שומר, תחזיק ת'דלת – שאף אחד מהם לא יצליח לברוח!" – והכל התחיל. כולם נלחמו – הן הוותיקים והן הצעירים, כי היה ברור לכולם – אם לא נכנס כולנו, פשוט יפרקו אותנו ויפתחו לנו ת'תחת [גובלין משתמש במילה המצביעה על כך שאיום האונס היה רציני לחלוטין]. הייתה זו קטטה חייתית – עם חגורות, דרגשים וברזלים שפורקו מתוך המיטות. בהזדמנות ההיא – הפכנו את פלוגת המשמר לגוש של בשר מדמם, חצי-מת. אחר-כך הלכנו מכות לעתים תכופות, ברובן – עם אותם המוסלמים.

לא הסתתרנו מפניהם, דפקנו להם מכות רצח (בדיוק כפי שגם הם – לנו). ובשל כך חזרנו עם עכוזים שלמים ולא קרועים. הלכנו שם מכות כולם, ללא יוצא מן הכלל, כי הייתה זו שאלה של חיים ומוות. לא פעם נלחמתי לצדו של לנצמן  היהודי, לצדו של קֶלֶר הגרמני. לצדו של וסיה לובושקין הרוסי – כששמונה טג'יקים באו בלילה לחדר הדודים, להרוג אותנו עם גרזנים ואתי חפירה (המזל ממש לא העיר אז פנים לטג'יקים). הלכנו מכות כמו חיות, מבלי לחשוב על שום השלכות. הדברים שעוללנו שם – היום, אפילו קשה לי להאמין. ומה שראוי לציון, אף-אחד לא ברח – אפילו הבחור הביתי, חסר האגרסיביות לחלוטין, לנצמן. זאת, בגלל שהבין – אחרת כולנו נהיה פגרים. יש לי תצלום, בו עומדים 14 איש מן הפלוגה שלנו: רוסי, צועני, מולדובי, יהודי, אוקראיני, גרוזיני, טאטארי, קזחי, אוזבקי, ארמני, אזרבייג'ני, ליטאי ואסטוני. אלה הם האנשים הנבונים, אלה שלעולם לא התקבצו לעדרים לאומיים. אם כי ללנצמן היהודי בלאו הכי לא היה לאן להתקבץ, אבל בהמולה ההיא, תמיד היה לאנשים הנבונים פשוט "על הזין", מי שייך לאיזה לאום.

ובכל זאת – היה מגניב ללכת מכות. אני מאוד אהבתי. זה אפילו מגניב יותר מאשר לצעוד היטב בטורים ולצרוח שירים תוך כדי -  עד כדי כך הקטטות ההמוניות מאחדות בני-אדם. אלא שלא ממש ברור לי, לשם מה החבר'ה בסרט עשו את זה. ללכת מכות סתם ככה – זה הרי בכלל לא זה. בכלל.

מעת לעת שואלים אותי מדוע אני מתייחס באהדה כזאת לצבא, ומדוע יש בי לבביות כה רבה בכל הקשור למשטרה. הרי לכל אדם בר דעת מובן שנמצאים שם מוטנטים גמורים, המתקבצים למוסדות הללו אך ורק על-פי הקריטריונים המוטנטיים. וכידוע, יש להימנע מקרבה למקומות קיבוץ המוטנטים.

אי-אפשר לתת תשובה קצרה לשאלה מסובכת כל-כך. לא ניתן לתאר תופעה כה מסובכת ורב-צדדית כמו השירות במספר משפטים, כפי שעושים זאת כל-מיני אידיוטים. להסביר כך שזה יהיה מובן – אפשר, אבל זה לבטח לא יצא קצר. ואפילו כך: גם לאחר הסבר מפורט, ממש לא כל-אחד יבין זאת. אבל, אנסה בקצרה.

כן, מאוד נהניתי בצבא. נהניתי בגלל ששם ניתנה לי ההזדמנות להבין דברים רבים – בחיים, וכך גם בכל הקשור אלי אישית. בגלל שכבר הייתי שם, קשה לומר ללא משוא-פנים – האם הייתי יכול להבין כל זאת מבלי לשהות בצבא. זאת איני יודע, ואיני יכול לדעת. ואיש לא יודע. סביר להניח שלא, לא הייתי יכול. כל-אחד ששירת יסכים עמי בכך שאלה שלא שירתו - לא מבינים בחיים האלה דברים רבים. ואינם יכולים להבין אותם דווקא בגלל שהם לא שירתו. לא תלמד זאת ממילים.

אבל אני חב לצבא הרבה תודה. אני מודה לו בגלל שדווקא שם הפכתי למה שאני. ברור שחלק מזה קשור לנסיבות המקריות: העובדה שזה יצא כך ולא אחרת, שלא שברו אותי, כפי ששברו רבים אחרים. אני נורא נורא רחוק מלתפוש את עצמי כאביר אגדי. אבל השתדלתי. השתדלתי בכל כוחותיי, רפרפתי כמו אותה הצפרדע בקנקן החלב, אשר הקציפה את החלב, הפכה אותו לחמאה, קפצה עליה וניתרה החוצה – באותו הזמן שחברתה החלשה פשוט שקעה. ולדעתי, הגורם הראשי הוא דווקא הלחץ החייתי, ורק אחריו מגיעים הרפרופים, כושר העמידה והיכולת להביט על עצמך מן הצד ללא כל רחמים.

מן הצבא משחררים בקבוצות קטנות. הראשונים לעזוב הם מצטייני השירות וההתנהגות – אלה שעברו את השירות ללא דופי. האחרונים – אותם העבריינים הגמורים והחיילים הלא אהובים ביותר על הסגל. אצלנו, הקבוצה הראשונה תמיד עזבה בתחילת מאי. והקבוצה האחרונה – ב-15 ביוני. בשבילי ובשביל ידידי שרסטיינוי עשו חריגה נעימה מן הכללים: אותנו שחררו ב-29 ביוני. זאת, כשבמשך כל התקופה האחרונה, ניסו לצוד אותנו כדי לתפוס ולהכניס למחבוש – שנשב קצת לפני היציאה. המחבוש שלנו היה כזה שיצאת ממנו או כנכה, או כמפגר, כך שלמרות כל המאמצים היה זה פרובלמטי למדי לתפוס אותנו. את שרסטיינוי בכל-זאת מצאו, וכלאוהו ל-10 יום. אותי הם לא הצליחו למצוא. והנה, הגיע היום האחרון. קיבלנו את כל הניירות. קנינו לנותרים ארגז סיגריות. התחלנו להיפרד.

כאן, כדאי ליידע את כולם שאת אותם הוותיקים שהשתוללו על הצעירים במיוחד, נהוג לתפוס ברגע עזיבתם ולפרק להם את הצורה. אני, באופן אישי, לא התעצלתי, ונהגתי ללכוד חראות מסוימים אפילו בתוך שדה התעופה, שם, יחד עם שרסטיינוי, פוצצנו אותם ממש באמצע אולם ההמתנה, לעיני הקהל המשתאה: בועטים בתנופה בגופות הנופלים ברגליים הנעולות במגפיים, קורעים את מדיהם של המשתחררים הטריים, תולשים את אותות ההצטיינות ואת הדרגות, רומסים את מזוודותיהם. אני מכריז באחריות מלאה: השמועות לגבי הוותיקים המתעללים בצעירים ויוצאים ללא כל עונש – מוגזמות למדי.

אך בנוסף לכך, היה שגור בקרבנו מנהג מקודש. את אלה ששוחררו בקבוצה האחרונה, לא הכו לעולם ותחת שום תנאי. להפך: את האחרונים, בכבוד רב, נשאה כל הפלוגה על כפיה עד לש"ג. הדבר לא נעשה בגלל אהבה יוקדת, אלא מפאת הכבוד לוותיקים המופרעים במיוחד, הלא-נוחים לאילוף והמתנגדים בעזות לכל דבר שבעולם. הייתה זו התנגדות קהילתית טקסית, הדומה לזו שנהוגה במחנות העבודה. זהו אות למפקדים: אתם שולחים אותם הביתה אחרונים, ואנחנו עושים ככה, כי אתם על הזין שלנו. אנחנו חיים בעולם שלנו ולא בזה שלכם. אצלנו יש מושגי כבוד משלנו, לא אלה שניתנו על-ידכם. ככה, למורת רוחם של מפקדיי, סחבתי יחד עם כולם את הוותיק האכזרי מכולם – הטוראי סיגיטאס ז'ימאנצ'וס [ על-פי שמו - ממוצא ליטאי] (בן-זונה וחרא כזה, שאילו הייתי פוגש אותו עכשיו, באמצע היום ובמרכז העיר – הייתי הורג אותו במקום). אבל אז לא הלכנו לתפוס אותו ולזיין לו ת'צורה – הוא עזב אחרון. באותו האופן – נשאו אותי ואת שרסטיינוי.

וכאשר נשאו אותי, עלו בעיני דמעות. צר היה לי לעזוב את המקום בו התוודעתי לדברים רבים כל-כך בנוגע לעצמי ולאחרים. מקום בו רמסו את כבודי במגפיים, אך לא הצליחו בכך. לא הצליחו – בגלל שלא רציתי להפוך לחרא - ולא הפכתי. ז'ימנצ'וס החרא, אגב, בכה גם הוא, שנה לפני-כן, ובכך הפתיע אותי אז מאוד.

אני טוען: אין לנו מקומות אחרים, פרט לצבא ולמחנות, בהם נמצא האדם תחת לחץ חייתי כל-כך, הגורם לשינויים הבלתי-הפיכים של התודעה. בשבילי, אין משמעות השירות גלומה בכך שיצאתי מהכול בשלום. המשמעות היא בכך שהצלחתי לרתום אותו לביצוע השינויים הפנימיים. אחדים מתפתחים מכך, אחרים – נשברים. לאיזה כיוון פונים השינויים – תלוי בבן-אדם. אם אתה חכם – אזי תשתמש בכל מצב בחיים לטובת הצמיחה. אם אתה אהבל – תוכל רק ליילל כל הזמן עד כמה רע לך. אינך יכול לשנות את העולם. שנה את עצמך, לעזאזל. רק כך תוכל לפרוץ מתוך דיר הכבשים.

בספרו של אוּסְפֶּנְסְקי "בעקבות המופלא", מתוארות תוצאות הלוואי של ההארה הפנימית. כאשר סוף כל סוף יקרה בך הקצר, מיד תתחיל להבין שהאנשים מסביבך חיים כמו בתוך חלום. גורדז'ייב [מיסתיקן רוסי, היה מפורסם מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים] בספרו, אומר שהם ישנים. והוא, כנראה, צדק. חייו של אוגר שבע, מבסוט, ומזדווג – הם באמת חלום. חלום בהקיץ – מתוק וחסר-דאגות. אנשים כאלה פועלים כמו מכונות – זללת, שתית, הזדיינת, נרדמת. טיילר, אשר השתכן בתוך נורטון, לא רצה לחיות כמו אוגר. הוא רצה לחיות כפי שהוא רצה.

בהמשך נורטון מתחיל בהדרגה להבין שלמעשה לא קיים שום טיילר, שאת כל זה הוא מעולל בכוחות עצמו. וכאן שוב מזדחלת אל הבמה נקבה בשם מארלה. דווקא היא מתפקדת כזרז, ודוחפת את המאורעות לכיוון אליו בדרך-כלל דוחפים אותם אישה, בית וילדים. הכל כרגיל. את הנשים אפשר לאהוב, אפשר לא לאהוב, אפשר לנסות ולא לשים אליהן לב, אבל מה שלא תעשה – כל חייו של האוגר סובבים דווקא סביבן.

וכאן עולה השאלה: לחיות עם טיילר או לחיות עם מארלה? דילמה, יעני. מה יבחר הסמוראי? ברור – להיות אתה עצמך. מה יבחר האוגר? האוגר יבחר, אלה מה!!! – במארלה. ס'אמק, איזה שם מטומטם – מארלה. נורטון, המתחיל לפסוע בדרכו של האוגר, ירה בטיילר. הרג בתוך עצמו את אשר רצה לחיות כפי שהוא עצמו רצה. רצח את הדבר שקרא לו להיות אדם בה'-הידיעה. אין צורך לקרוא לאוגרים – הם מבסוטים מעצמם גם ככה.

הסרט לא אכזב אותי – הכל קרה כפי שאמור היה לקרות. נורא קשה לעורר בתוכך את ה"אני" שלך. קשה אפילו לחוש בקיומו. יותר מזה. אם כבר הוא התעורר בך – צריך להחזיק אותו חזק ולא לשחרר בשום אופן. כי הוא תמיד מנסה לברוח, במיוחד – עם הגיל. רבים – מגרשים אותו בכוונה תחילה. נורטון – בכלל ירה בו קיבינימט. הביטו בחבריכם טוב-טוב ותראו, שבאופן סופי, הם הופכים להיות אוגרים לקראת גיל שלושים, ורבים – הרבה קודם. קל ונעים להיות אוגר!

אגב, בחלקים מסוימים באירופה החליטו שלא להקרין את הסרט. אני לא רואה בכך כל פסול. פשוט, בגלל תכונות הקליטה האנושית, רבבות של אידיוטים יכולים לקחת את הסרט כ"מדריך לעשייה" ויתחילו לפוצץ פרצופים לשמאל ולימין.