סמוראי הכורסה

מדוע בכלל נקרא הבלוג "סמוראי הכורסא"? זאת, מפני אני אוהב סמוראים ובגלל שאני עצלן. אין מה לספר על עצלות, אתם תאמרו, והצדק יהיה אתכם. במידה כזאת או אחרת, עצלות היא רגש מוכר לכולם. אבל סמוראים, לעומת זאת, למרות כל ההמולה סביבם, נותרו עדיין עלומים למדי. אדם מן הישוב יתקשה לומר דבר-מה בונה על מעמד האבירות היפני, פרט לעובדה שהם נהגו לשסף את בטנם על ימין ועל שמאל. אימרה כזו, תהיה, כמובן, מוטעית. סמוראים נהגו לשסף את החלק התחתון של בטנם (תעבירו קו אלכסוני של 5-7 ס"מ מן הפופיק כלפי מטה ושמאלה), בקו אופקי שנמשך עד לפופיק ואז - בחדות כלפי מעלה, כך שהחרב הקצרה, הוואקידְזאשׁי, תעבור דרך נקודת הטָנְדֶן, אותה הנקודה בה מתרכזת אנרגיית קִי המיסתורית. בקיצור, חתך בצורת האות L האנגלית. כפי שאתם רואים, האיש מן היישוב היה טועה בטענתו הפזיזה, וזאת בגלל שאינו מכיר את הסמוראים ואינו אוהב אותם. אני, לעומת זאת, אוהב סמוראים אפילו יותר מאשר וויסקי אמריקאי (בּוּרְבּוֹן), ואני מאוד אוהב וויסקי אמריקאי.

- אבל, - אתם תשאלו אותי, - כיצד כל זה התחיל אצלך, יגאל? הסקרנות לקרוא אודות מקור התעניינותך בסמוראים ממש אוכלת בנו מבפנים! - אתם תגידו.

- טוב, לא צריך לעקם לי ידיים, - אכנע לבסוף ללחץ. - אספר לכם.

כמו כל יליד ברה"מ נורמלי מקרב אלה שנולדו בין שנת 50 לשנת 85, התוודעתי לסרטים הונג-קונגיים מסריחים על אומנויות לחימה - והתאהבתי! אני ממש לא יודע מה קוסם כל-כך לרוסים בשטויות האלה. האם זהו מונופול המדינה ארוך השנים על הנשק? האם זה בגלל שהרוסים הנאיביים נוטים להאמין באגדות, בהן ציפלון צנום אחד קורע את לבבותיהם החמים עדיין של עשרות בני-בליעל חמושים מכף רגל ועד הראש? תעלומה זו ממשיכה, לפי שעה, להמתין לאנטרופולוג או לקולטורולוג מתאים, אשר ישפוך עליה, סוף כל סוף, מעט אור. על כל פנים, אני נולדתי בשנת האולימפיאדה המוסקבאית, שנת 1980, ובאופן טבעי הוקסמתי מסגנונו של הבּבּוּן העליז, או ממעלליו של המאסטר חולה הצרבת. המסורת הלא כתובה דרשה ממני להירשם לאיזה חוג שבירת בלטות, ובהיותי שמרן מלידה - צייתתי. וכיום אני נינג'ה. סתם. הגעתי לחגורה צהובה, שבבתי-ספר ללחימה הרוסיים זה הישג לא מבוטל - חטפתי הרבה עד שהגעתי עד הלום. כלומר, ברור שבגיל 13 עזבתי את כל העסק, כי גיליתי שיש בעולם בנות. אבל, את החוג אולי עזבתי, אך הכמיהה לפאתי מזרח - נותרה חבויה במעמקי התודעה.

תמיד עניין אותי איכשהו הבודהיזם, הדאואיזם, קונפוציוס, סין, יפן, קוריאה, כל המישמש המלוכסן הזה.

מה שכן, למרות שאני לא ממש אהבל ואני מאוד אוהב לקרוא (כמעט כמו וויסקי אמריקאי), כל הדברים שקראתי נראו לי תמוהים משהו. פעם - בנאליים לגמרי. פעם - נשגבים מדי. לפעמים - סתם קשקוש חסר תוכן, ולעיתים - עינוי סיני למוח. לא נטשתי את המזרח, המשכתי לקרוא, במטרה לגלות סוף-כל-סוף את אשר מייחד אותו כל-כך בעיני, ניסיתי לענות על השאלה - אם כל זה כל כך לא מתאים לי, למה לעזאזל אני ממשיך לקרוא?

ואז, בגיל 19 ככה, צפיתי בסרטו של ג'ים ג'אראמוּשׁ "גוסט דוג; דרכו של סמוראי" על כושי גדול מימדים (פורסט וויטקר), החי בניו-יורק של ימינו, על גג של איזה בניין. הכושי הניו-יורקי הזה הוא רוצח שכיר, החי את חייו על פי הקוד האתי "חגקורה" ש"נכתב" על-ידי יממוטו צונטומו .

הסרט היפנט אותי. הוא דיבר אלי באופן אינטואיטיבי ממש. תחילה לא הצלחתי להניח את האצבע - מה בדיוק גרם לי להתרגשות הזו? אבל, כעבור שעה-שעתיים, הגעתי למסקנה שהיו אלה ציטוטים מתוך הספר שמופיעים בסרט באופן תדיר. איפה אפשר למצוא את הספר, חשבתי. למזלי, הכרתי איזו חנות רוסית קטנה באלנבי, שנראתה כמו מחסן ספרים מבולגן וחסר כל ארגון (ספרים בכל נושא שבעולם, מפוזרים על הרצפה ממש). אם לא אמצא אותו שם, חשבתי, תהיה זו יד הגורל, כי שם יש הכל. אם אמצא אותו שם, תהיה זו יד הגורל גם כן - כי בכל הברדק הזה אי-אפשר למצוא כלום. למחרת הלכתי לחנות. ואחרי שתי שניות של חיפוש - מצאתי את הספר. יד הגורל.

הבעיה הייתה שלא היה זה "חגקורה" בלבד, אלא צורף אליו גם איזה "בודושושינשו" מיותר ואלמוני, אותו לא רציתי כלל וכלל. אבל, מה לעשות - לפחות מצאתי את הספר שרציתי. בעיה נוספת הייתה שה"בודושושינשו" היה בהתחלה, ו"חגקורה" הנכסף הגיע אחריו. נו, מה לעשות, ברוב ייאוש, התחלתי את "בודושושינשו", בתקווה לסיים אותו במהירות ולעבור ל"חגקורה" (למה לא התחלתי ישר מ"חגוקורה"? לא יודע. יד הגורל, כבר אמרתי?)

התברר שזכיתי בכל הקופה. "חגקורה" הוא באמת נפלא. הבעיה היחידה הייתה, שאיש מן הסמוראים לא קרא אותו. העניין הוא, שהספר לא נכתב בידי יממוטו, אלא בידי תלמידו, אשר ישב וכתב את דברי רבו. יותר מזה, כאשר סיים להכתיב, דרש יממוטו לשרוף את הרשומות. התלמיד התבאס לעשות את זה, אחרי 7 שנים של כתיבה רציפה, ובגלל זה הספר שרד. הוא היה בשימוש אך ורק בתוך שבט נאבשימה, שבטו של יממוטו, ונחשב לספר נשגב וסודי, שבשום פנים ואופן אין לחלוק אותו עם יתר הסמוראים היפניים. וכך, למרות שיממוטו עצמו מת ב-1719, ספרו התפרסם ברחבי יפן רק לאחר מהפכת מייג'י (לא משנה, עזבו אתכם) בשנת 1868, יותר מ-150 שנה מאוחר יותר.

- אז איך ידעו כל הסמוראים מה עליהם לעשות? - תשאלו.

העניין הוא שהמון סמוראים מפורסמים השאירו אחריהם אוגדנים אתיים, צבאיים ודתיים. רובם נשמרו בתוך השושלות שלהם, כפי שנשמר ספרו של יממוטו. מקצתם זכו לפרסום נרחב. המפורסם שבהם, הוא "בודושושינשו" של דאיוג'י יוזאן (1636-1730). הבחור היה רונין, כלומר, סמוראי ללא אדון. נאמנותו לא צומצמה למשפחה אחת בלבד וספרו יועד לכל הסמוראים היפניים. וזה אכן ספר נפלא.

אגב, אולי כדאי לתרגם את שמותיהם הסבוכים של הספרים. "בּוּדוֹשׁוֹשִׁינְשׁוּ" זה "הדרכה לזה אשר מתחיל לפסוע בדרך הלוחם". "חָגַקוּרֶה" זה "המוסתר בתוך העלים". שני הספרים שונים זה מזה. "ההדרכה..." בנוי כמדריך - ערך+הסבר. "המוסתר" כתוב כמאמרות קצרים. "ההדרכה..." הוא פרגמטי ומאופק. "המוסתר..." רוקד על גבול הפנאטיות המשכרת. שניהם כתובים בצורה נגישה וקולחת, ממש בגובה העיניים (הרי הם נכתבו למען צעירים).

שניהם נפלאים. הם פתחו את עיני על העולם ומלואו. על התרבות היפנית הייחודית ועל התרבות הקונפוציאנית רחבת היריעה. שניהם חידדו את השקפת עולמי.

אפרד בציטוטים הפותחים את שני הספרים, זאת כדי שתראו - למרות כל השוני בינם, יש גם הרבה דימיון. בכל זאת - מדובר בסמוראים:

"בודושושינשו" מאת דאיוג'י יוזאן

"קודם כל, על הסמוראי לזכור תמיד - לזכור ביום ובלילה, מן הבוקר בו הוא נוטל לידי את מקלות האכילה כדי לסעוד את ארוחת ראש השנה, ועד ללילה האחרון של השנה היוצאת, לילה בו הוא משלם את חובותיו - עליו למות. זוהי חובתו הראשית. אם יזכור זאת תמיד, הוא יצליח לחיות את חייו בנאמנות ותוך כיבוד ההורים, להמנע מרבבות של צרות ורעות, לשמור על עצמו מפני מחלות ומכות גורל ולהתענג על חיים ארוכים. הוא יהיה לאישיות ייחודית, בעלת תכונות נפלאות. זאת בגלל שהחיים הם ברי-חלוף, כמו טיפת הטל של הערב ופתית הכפור של הבוקר, ועל אחת כמה וכמה - כאלה הם חייו של לוחם. ואם הוא יחשוב שיוכל לנחם את עצמו במחשבה אודות שירות נצחי לאדונו, או על נאמנות תמידית לקרוביו, יקרה דבר מה אשר יגרום לו להתעלם מחובתו כלפי אדונו ולשכוח מנאמנות למשפחה. אבל אם הוא חי אך ורק את היום, ולא חושב על יום המחר, כך שבעומדו לפני אדונו בהמתנה לפקודותיו הוא חושב על הרגע הזה כעל הרגע האחרון בחייו, ובעודו מביט בפניהם של קרובי משפחתו הוא חש שלעולם לא יראה אותם שוב - או אז תחושות החובה והציות שלו תהיינה כנות ולבו יהיה מלא  בנאמנות ובכבוד כלפי הוריו..."

"חגקורה" מאת צונטומו יממוטו

"הגעתי למסקנה שדרכו של הסמוראי - היא המוות.

במצב "אוֹ-אוֹ" בחר במוות ללא היסוס. אין זה קשה. התמלא בהחלטיות ופעל. רק מוגי-הלב מצטדקים בהרהורים על כך שלמות מבלי שהשגת את מטרתך פירושו למות מות כלב. למעשה, כמעט בלתי-אפשרי לעשות את הבחירה הנכונה במצב של "אוֹ-אוֹ".

כולנו מבקשים לחיות, ולכן אין זה מפליא שכל אחד משתדל למצוא הצדקה כדי לא למות. אך אם האדם לא השיג את מטרתו וממשיך לחיות - הוא מפגין פחדנות. הוא נוהג באופן לא יאה. אם, לעומת זאת, הוא לא השיג את מטרתו ומת, אזי זוהי אכן פנאטיות ומות כלב. אך אין בכך דבר שהוא מביש. מות כזה הוא-הוא דרכו של הסמוראי. אם בכל בוקר ובכל ערב אתה תתכונן למוות ותצליח לחיות כאילו גופך כבר מת - תהפוך לסמוראי אמיתי. אז כל חייך יהיו ללא רבב ואתה תגיע להישגים בעיסוקך..."