סמוראי הכורסה

לא להיבהל מהשם! מעתה, נקרא לו וניצְ'קָה, כאילו אנחנו מכירים אותו מימים-ימימה. ומדוע לא? הרי כולם קראו לו וניצ'קה, הוא עצמו עודד את התופעה. וגם בספרו המפרוסם ביותר, הספר האוטוביוגרפי למדי בו אנו דנים כרגע, הוא מכנה את עצמו וניצ'קה או וֶניה. וזה בסדר, כי הקורא מתוודע לירופייב דרך הספר הזה והספר הזה הוא בעצם מונולוג, מין סיפור קטן וידידותי שמספרים אותו לחברים לשתייה. כולה סיפור נסיעה ברכבת ממוסקבה לעיירה קטנה בשם פטושקי, הממוקמת במרחק של כ-120 ק"מ. נסיעה של כמה שעות, המלווה בזיכרונות והמון-המון שתיה חריפה. זה בגלל שהמספר הוא אלכוהוליסט כבד. כמה כבד? בואו ונאמר שניקולס קייג' ב"לעזוב את לאס-ווגס" נראה לידו כמו נער צופים. מה כבר יכול לספר לנו אלכוהוליסט? בדרך-כלל, גם אני  הייתי מטיל בכך ספק, אבל ירופייב היה אלכוהוליסט מיוחד. אלכוהוליסט שמימיו לא השתכר - באמת, כל חבריו מעידים שמעולם לא ראוהו שיכור, וזה כשהוא שתה משחר ועד לשקיעה ותמיד היה בשדה ראיה של חבריו - בית משלו לא היה לו. בנוסף, הוא היה סופר רוסי שכתב וידע שספריו לעולם לא יראו אור ברוסיה - "מוסקבה-פטושקי" שנכתב ב-1969, פורסם לראשונה בישראל ב-1971. ברוסיה החלו ספריו להתפרסם רק עם התמוטטות הקומוניזם - שנתיים לפני מותו המוקדם (בגיל 52). חוץ מזה, היה ירופייב אדם מאוד מאמין, אבל גם בזה היה מיוחד - למרות שהנצרות ברוסיה היא פראבוסלבית, בחר וניצ'קה להיטבל בכנסייה קתולית.

"מוסקבה-פטושקי" הוא "ספר על הכל". כמו, למשל, ה"אומן ומרגריטה" של בולגקוב. יש ברוסיה סופרים שיש להם את זה, את הכישרון לכתוב את ה"ספרים על הכל": אילף ופטרוב, בולגקוב, פלווין, ועוד כמה. ירופייב הוא מהשורה הזאת. בדרך כלל, ספרים כאלה הם נורא מצחיקים ונורא עצובים. בדרך כלל, ספרים כאלה הופכים למחסן של ציטוטים. בדרך כלל, למחבריהם יש חיים קצרים וטראגיים. כל זה - יש בוניצ'קה ירופייב וב"מוסקבה-פטושקי" למכביר.

:אני פשוט פותח את הספר בעמוד אקראי וכותב ציטטות

מובן שהם חושבים אותי לטיפוס שלילי. בבקרים, אחרי לילה של שתייה, זה בדיוק מה שגם אני חושב על עצמי; אבל איך אפשר להתייחס ברצינות למי שעוד לא התאושש עם כוסית-הבוקר שלו! אבל בערב, לעומת זאת, איזה תהומות! - אם התמלאתי טוב-טוב במשך היום, כמובן - איזה תהומות מפציעים בי עם ערב!

אבל מצידי - שיהיה ככה: אני טיפוס שלילי. בכלל, כבר מזמן שמתי לב: אם האדם רע לו בבוקר, ולעומת זה בערב הוא מלא מרץ, ורעיונות, וחלומות - זה טיפוס שלילי לגמרי. בבוקר - שפוף, בערב - על הגובה: זה הסימן המובהק לטיפוס שלילי. אבל אם זה הפוך - אם בבוקר הבן-אדם זריז ונמרץ ומלא תקווה, ובערב נופל מרוב תשישות - כאן כבר אין מקום לספק: זה פשוט בן-אדם חרא, יעיל-פעיל, בינוניות מהלכת על שתיים. מאוס עלי האדם הזה. אין לי מושג איך הוא בעיניכם, אבל בעיני הוא מאוס.

יש, כמובן, גם כאלה שנחמד ונעים להם גם בבוקר גם בערב. הם שמחים לזריחה וגם לשקיעה הם שמחים: אלה כבר סתם נבלות, על אלה מבחיל אפילו לדבר. ומה שנוגע למי שתמיד רק רע להם, גם בבוקר גם בערב - על אלה אני כבר בכלל לא יודע מה להגיד, אלה פשוט חלאות ומניאקים: הלוא החנויות פתוחות אצלנו עד תשע, והחנות של יליסייב - אפילו עד אחת-עשרה, ואם אתה לא סתם חלאה, הרי אתה יכול תמיד להתעלות קצת בערב, להעפיל על איזו תהום קטנה

מי ששותה סתם וודקה, שומר גם על שכל ישר וגם על זיכרון צלול - או, לחילופין, מאבד במכה את שניהם. ואילו במקרה של "דמעת קומסומולאית" ["קומסומולאית" - חברה בתנועת הנוער הקומוניסטית. הערה שלי], התוצאה פשוט מצחיקה: אתה שותה ממנה מאה גרם, מהדמעה הזאת - והזיכרון שלך צלול ובהיר, אבל מהשכל הישר שלך לא נשאר אפילו זכר. אתה שותה עוד מאה גרם - ומתפלא על עצמך" מניין יש לך פתאום כל-כך הרבה שכל ישר? ולאן נעלם כל הזיכרון הצלול

כבר מהמתכון של ה"דמעה" עולים ניחוחות. ואילו מהקוקטייל עצמו, מהריח שלו, אפשר לאבד לרגע את החושים ואת ההכרה. אני, למשל, איבדתי.

אזוביון - 30 גר'.

וֶרבֶּנָה  - 15 גר'.

מי-גילוח "איצטרובל האורן" - 30 גר'.

לאכּה לציפורניים - 2 גר'.

מי-פה - 150 גר'.

לימונדה - 150 גר'.

את התערובת הזאת צריך לבחוש עשרים דקות בענף של עוּזָנית. יש הגורסים, אומנם, שבמקרה הצורך אפשר להחליף את העוזנית בכשוּת. אבל זה לא נכון, זה אפילו חטא גמור. גם אם תחתכו אותי לחתיכות, לא תכריחו אותו לבחוש את "דמעת הקומסומולאית" בכשות: או עוזנית או לא-כלום

בסיביר - לא, בסיביר לא מחזיקים מעמד. בכלל, אף אחד לא חי שם, חוץ מכושים. לא מביאים להם לשם שום מצרכים, אין מה לשתות, שלא לדבר כבר על אוכל. רק פעם בשנה מביאים להם מז'יטומיר מגבות רקומות - והכושים משתמשים בהן בשביל לתלות את עצמם

וזה המקום להעיר, שההומוסקסואליות בארצנו אומנם חוסלה לחלוטין, אבל לא לגמרי. ואם לדייק: לגמרי, אבל לא עד הסוף. ואם לדייק עוד יותר: לגמרי ועד הסוף, אבל לא לחלוטין. והציבור, מה יש לו עכשיו בראש? רק הומוסקסואליות. כן, גם ערבים יש לו בראש, וישראל, ורמת-הגולן, ומשה דיין. נו, ואם יגרשו את משה דיין מהגולן ויפייסו בין היהודים והערבים? מה יישאר לאנשים בראש? שום דבר חוץ מהומוסקסואליות.

נניח, למשל, שהם צופים בטלוויזיה: הגנראל דה-גול וז'ורז' פומפידוּ נפגשים בקבלת-פנים דיפלומטית. מטבע הדברים, שניהם מחייכים זה אל זה ולוחצים ידיים. והאנשים כבר צורחים:" או-הו!" הם צווחים, "מי היה מאמין! הגנרל דה-גול!" - או: "או-הו! גם ז'ורז' פומפידו! מי היה מאמין עליו !

וזה המקום להוסיף שהתרגום של נילי מירסקי לספר הוא הדבר הטוב היחיד שהיא עשתה מזה כבר כמה עשרות שנים