סמוראי הכורסה

הספר הזה הגיע אלי בחלקים.

ב"שלושת המוסקטרים" עצמו זכיתי בגיל 7 כמדומני.

לסבא שלי הייתה קרובת משפחה, דוֹרה, שלמרבה בושתי איני מסוגל כעת לזכור את דרגת הקרבה המשפחתית שלה, ובכלל, רוב הפרטים בנוגע אליה. כל שזכור לי הוא ביתה ההדור והחדור בתחושת הבדידות. נדמה לי שאם ילד בן 6 מצליח לחוש בזאת – אזי המצב הוא באמת לא אי-יאי-יאי. ביתה היה רחוק מאוד משלנו, זו הייתה נסיעה דרך כל העיר – משהו בסביבות שעה וחצי-שעתיים. הדירה עצמה לא הייתה גדולה כל-כך, אבל רוהטה ברהיטים עתיקים – לא מהסוג המשופשף והתפל, אלא מהסוג שלזמן אין כל שליטה עליו. תקרות גבוהות, ספריות גדושות כל טוב, כלי כסף ופורצלן...

תמיד היו בביתה קרובות משפחה שעזרו לה – בריאותה הייתה רופפת למדי. וכאן זה המקום להעיר שיש את אותם קרובי המשפחה העשירים, שלקראת סופם, מתמלא ביתם בשלל "עוזרים" מדרגת קרבה כזו או אחרת. "אונייגין"-סטייל. לא במקרה של דורה. שם זה נראה כאילו כולם ממש להוטים להיות שם בשבילה. בכלל, משפחתו של סבא שלי מצד האימא הייתה מיוחסת למדי באמות המידה הסובייטיות – אביו היה עורך-דין מפורסם, הוא עצמו פרופסור לכלכלה, יועצם של כמה שרים. איני יודע איפה דורה הייתה בכל הייחוס הזה, אבל העניקו לה יחס של מלכת-אם אהובה, ואני באמת זוכר את הלכותיה המלכותיות, את חביבותה האצילית.

בקיצור, היא זו שהעניקה לי את "שלושת המוסקיטרים". מהדורה ישנה. כדי לא להיתפס בדבר שקר, אומר שהייתה זו מהדורה משנות החמישים המוקדמות. אבל יכול להיות בהחלט, שמדובר במשהו עתיק יותר. ספר עבה לאללה, עם עמודים צהובים. בכל פעם שפתחתי אותו, חשתי את עצמי בדירתה של דורה, והייתה זו תחושה נעימה ומרגיעה. את יתר הכרכים – "כעבור עשרים שנה" ושלושת הכרכים של "כעבור עשר שנים", היא התנתה בהתבגרותי. הייתה לה מעין תחושה מדויקת מתי אמור הנער לקרוא אותם. כך ש"כעבור עשרים שנה" קיבלתי בגיל עשר, סמוך לעלייתנו ארצה. ואת "כעבור עשר שנים" – בגיל 12-13, כבר לאחר מותה. זו, אגב, הירושה היחידה שזכיתי בה עד כה. אני מקווה לזכות במספר ירושות קטן ככל הניתן.

ומה בנוגע לספר עצמו? ההמלצה היחידה שלי לגבי דיומא האב לעולם תישאר זהה – הוא מעניין בטירוף. יגידו מה שיגידו על מעלותיו ומגרעותיו, כל זה אינו מוריד ואינו מעלה מאומה מהתכונה הרלוונטית היחידה של סופר – כתיבה מעניינת. הוא כל-כך מעניין שאתה מיד מתאהב בגיבוריו ה"חיוביים" ונמלא שנאה יוקדת כלפי "המנוולים". אפילו בגיל מאוחר יותר, כאשר אתה בוגר דייך על-מנת להבין שבעצם אוסף החלאות הזה, המתקרא "מוסקטרים", נלחם את מלחמותיו הקטנוניות נגד המדינה, מבלי להתחשב כהוא זה בטוב הכללי. הרי תראו מה הולך שם:

ד'ארטניאן הוא קרייריסט חסר מצפון. הוא אונס, למעשה, את מיליידי וינטר (מתחזה למאהבה, הרוזן דה-וארד). הוא משדל את קונסטנס בונסייה לבגוד בבעלה. הוא רוצח על ימין ועל שמאל.

אטוס הוא אלכוהוליסט, ד'רס נו אוד'ר ווי טו סיי איט. הוא רוצח סתם (תלה את כלתו ללא כל חקירה או הרהור שני), ובנוסף – רוצח פתולוגי של אנגלים. הוא מתעלל במשרתו, ומעודד את חבריו לעשות במשרתיהם את אותו הדבר.

ארמיס הוא כומר נואף, שקרן פתולוגי. רוקם קנוניות סידרתי. ורוצח, כמובן.

פורטוס הוא ודאי המלאך שבחבורה – הוא בסך הכל רודף אחרי כסף ותואר, ואגב כך מפתה את אשתו של עורך-דין מזדקן ועשיר. ודאי שגם הוא רוצח קר-דם, אך על רקע חבריו – הוא פשוש.

מה עושה כל החבורה הנפלאה הזאת? מסייעת בידי המלכה הגחמנית לבגוד בבעלה ובאינטרסים של מדינתה – בסופו של כל המאבק הזה, מגיעה התוצאה המתבקשת – האנגלים נוחתים בלה-רושל ופותחים במלחמה. וגם הספרדים, בעקבות תככיה של המלכה, אינם מאחרים להכות בעורפה של צרפת.

כל זה נכון. אך האם הדבר פוגע באהדתנו כלפי המוסקטרים ולפשעים שהם מבצעים? בכלל לא, אף לא לרגע. מדוע? כישרון מדהים של דיומא האב, אין לזה כל תשובה אחרת.

קריאה נלווית: "מועדון דיומא, או צלו של רישלייה" מאת ארתורו פרס-ריוורטה (רומן פולנסקי צילם סרט גרוע על-פי הספר הזה – "השער התשיעי")