סמוראי הכורסה

אני נודד לפעמים בתוך קהילת הבלוגים של LiveJournal.com, לא לשם כתיבה, אלא יותר בגלל כמה מן הכותבים שם. בקהילה הרוסית ישנם די והותר סופרים מוכרים ומפורסמים, אבל לעיתים, אתה מגלה איזה מישהו אלמוני שפשוט מוכרח להיות סופר. Rumjungle היא אחת מאלה. לדעתי, היא טובה יותר ממרבית הסופרים שם ובכלל. ההיסטוריה הגלויה שלה, כפי שהיא מתוארת בבלוג הולכת ככה: היא הייתה סטודנטית לבלשנות או ספרות (לא זוכר) ברוסיה, אחר-כך טיילה בעולם, אחר-כך עבדה כברמנית בקזינו בלאס-וגאס וכעת היא עוזרת לעורך-דין (הסעיף האחרון עלול להיות הפוך, לא זוכר). כל זה בולשיט. היא חייבת, לעצמה ולעולם, להפוך לסופרת. זו דעתי, ואני עומד עליה. הנה תרגום של אחד מהסיפורים הקצרים מהחיים פרי עטה, ובחרתי בו בגלל שבצעירותי הייתי מעין פנקיסט או ווטאוור - וכיום, בחלוף השנים, כל העסק נראה מאוד משעשע בעיני.

"בנות אוהבות רומנטיקנים תמימים..." מאת  RumJungle

ואת נטשה נהגנו לגנות. בגלל העדפותיה.

אנחנו, יחד עם הבחורה קלת-הדעת אירה, נהגנו לשבת בחברתה במזנון ולגנות. דחפנו סיגריות באפה כאקט חינוכי. ונטשה הייתה רוכנת מעל הסנדוויץ' שלה ומתביישת. אבל היא התעקשה בכפירתה. היה לה איזה הרגל מגונה אחד.

ציפורוביץ'.

גם הוא היה מין משורר כזה. לא כמו אוֹכלבּשׂרוֹב. אוכלבשרוב – היה משורר עממי כזה, עסק בנושאים מקובלים. כמו פּוּשְׁקִין. יעני, יצא לקנות וודקה, נזכר בנקבות, הגשם טפטף. אוי, נרטבתי. בנות, חממו את הנודד האומלל, אה?

וציפורוביץ' לא היה כזה. הוא היה שדוף, לבוש שחורים, בנעלי דוקטור מרטנס ועם שיניים גרועות. היו לו שיניים כמו לקרוקודיל זקן. תספורת קצוצה. הוא היה מתקרב ממש סמוך אלייך ומדווח – היום. מעונות. יהיה גראס. יין. שירים בביצוע של קורט קוביין וסיד וישס. נחשוב על עוד משהו. והיה מחייך חיוך לא נעים בשיניו הצהובות.

והוא נהג לכתוב שירים אוונגרדיים נטולי חריזה:

אני נכנס –

היא שוכבת ערומה,

בפיה – זין.

לא שלי.

חתכתי את ורידיי...

זה מה שהוא נהג לכתוב. וכאילו, למשל, חדר, ובתוכו – אופל. והלבנה מחייכת מבעד לחלון. למה היא מחייכת – שם, בחדר, כבר דקרו את עצמם למוות איזה עשרה אנשים. וחתולה. ורק ציפורוביץ' נשאר שם לבד. ונחמד לו. ובכלל הוא אהב להבהיל את כולם, כמו דאפי דאק מתוך הסרט המצוייר.

ונטשה דווקא מאוד חיבבה את כל הדברים האלה, כמו זה שהוא מצא זין זר בפה של מישהו, ועל אודות הלבנה המחייכת. – אלוהים! – היא הייתה אומרת, - איזה כישרון אתה נותן לאנשים!

והתאהבה בו. ואנחנו לא ראינו את זה בעין יפה.

-         אנחנו לא אואבות ת'ציפורוביץ' הזה, - הייתה אירה מזעיפה את פניה, - ממש עומד לי על קצה הלשון למה... בגלל ש... rumjungle! בואי, תנסחי מדוע אנחנו לא אוהבות אותו!

-         איש עָרוּם הוא, נטשה, אלא מה, - אני אומרת, - מעמיד פנים שהוא לא בקטע של נקבות, אלא בקטע של לחתוך ורידים. לך תדע מה הוא מסתיר שם, האדון-הסטלן הזה. תראי איך אוכלבשרוב וכּיסוֹנימוֹב (אוי, כיסונימוב! – התמוגגה אירה לרגע קט) אוהבים נקבות – אשכרה גצים עפים להם מהעיניים. לא פסחו על אף-אחת מן השנה הראשונה. יותר מזה! הם לא פוסחים אפילו על הבנות מהמכינה. על אלה שבאו להשלים בגרויות הם גם לא פוסחים.

-         אוי, כיסונימוב מתוק שלי! – המשיכה אירה להתמוגג. – כן, rumjungle, גברים כאלה הם כלבבנו. הרי רואים – יש להם מטרה בחיים. ואפילו כשאינם מצליחים בשלהם – רוחם אינה נופלת. כמו שתי ספינות במדבר.

-         כמו "הילד" ו"סמוק בֶּלְיוּ", אירה. [גיבורים קשוחים מתוך "סמוק בליו" של ג'ק לונדון. הערה שלי]

-         כמו הארגונאוטים.

-         כמו טריסטן ולנסלוט.

-         Rumjungle, בואי נשתה לחיים!

-         יאללה... אה'ם. אבל, נטשה, ייתכן ואין אנו יודעות דבר מה... אולי, ציפורוביץ' – בדחן מוצלח. ייתכן והוא יודע אי-אלו בדיחות מסחררות? ...לא? גם לא חשבנו ככה. יצא לנו כבר לקרוא את הפואמה שלו על אודות סטודנט שמצא בבור שפכין הומלסית והתנה עמה אהבים. היה שם גם משהו על עלי כרוב. והוא גם מצא אחר-כך בדל סיגריה.

-         ואני חושבת שהוא פשוט שיקר, rumjungle. אפילו דובדבנוב אמר – כן, בטח, לך תתפוס את ההומלסית במשהו – היא ישר תשבור לך בקבוק על הראש. ואז, את זוכרת, איך הוא התחיל לצווח בקול שיכור – מה פה הולך פה, אמא שלכם זונה, כבר אין אף מקום שהאדם העובד יכול לנוח בו!

-         כן, אירה, דובדבנוב תיאר את הסצינה הזאת יופי. הוא היה מגלגל מחברת במקום הבקבוק, והציג על גבי המכתבה כיצד ההומלסית מתעוררת.

-         את רואה, נטשה, איזה אדם חסר-כנות הוא הציפורוביץ' הזה. סתם המציא על איזו אישה חסרת-בית. כל הזמן מתכנן לברוח ללגיון הזרים כמו ואן-דאם, או אל האינדיאנים, לא יודעת, בקיצור. ואצל האינדיאנים הוא לא ישרוד שלושה ימים אפילו, אני מבטיחה לך. לא מקובל אצלם שמה לדבר מהתחת – הם אנשים פשוטים, ישרים. הנה, אוכלבשרוב וכיסונימוב, למשל, תוך שבוע יקודמו אצלם לצ'יפים.

אירה אומרת: "נכון. כל הזמן הוא עושה הצגות, כמו איזה גיבן מנוטר-דאם. הוא רואה משהו, ואז מתקרב ומתחיל לתהות – מה יש לכם שמה? בקבוק? ...לא, לא בא לי לשתות. כולו מתנגב עם הלשון. יושב לו. ...מה אתם עושים שם, בדיוק? מתנשקים או מה? ...לא, לא מתחשק לי, תודה... אני דווקא כתבתי פה שיר חדש על גולגולות. והוא עצמו דפק מכיסונימוב סיר למרק. ראו אותו במטבח עם הסיר של כיסונימוב. הוא בישל בו תפוחי אדמה. ולא גולגולות."

נטשקה ממלמלת לעצמה – הוא בכלל מסרב להכיר בקניין פרטי. הוא אנארכיסט. הוא הולך בשחורים. הוא הלווה ממני חמש מאות רובל.

והמשיכה לה לאהוב את ציפורוביץ'.

אגב, לקוראי הרוסית שבינינו, כתובת הבלוג שלה היא:

http://www.livejournal.com/userinfo.bml?user=rumjungle