סמוראי הכורסה

טוב גבירותי ורבותי, אכזבתם אותי. אבל מתוקף היותי אדם נינוח וחביב לבריות, אתן לכם ניסיון שני ואחרון להתאהב בפועלה של RumJungle. וזהו, אם לא תפנימו הפעם, אל תבקשו יותר!

גרסתי ל"שם הורד" מאת RumJungle

נורא מצא-חן בעיני איך אומברטו אקו כתב על שם הורד. קראתי כל הערב וכל הלילה. כל הזמן רק הזדעזעתי והלכתי למטבח להביא אוכל. זאת כדי להביאו לספה, לאכול ולהמשיך להזדעזע. סיימתי לקרוא והתחלתי לחלום בהקיץ. על זה שכאילו גם אני מגיעה למנזר שלהם כמו אדסו. נו, ובגלל שאני אישה, אז אולי אני מסתובבת בברדס, מסתווה. או שאני איזה רוזנת, אורחת שהוזמנה במיוחד ואסור לזרוק אותי החוצה. או אולי אפילו לא רוזנת, אלא, נניח, יש לי מאהב - אביר. והוא אומר להם: "אם לא תתנו לנקבה שלי לנוח פה שבוע-שבועיים - אשרוף קיבינימט את המנזר ואת הספריה גם!". הם רואים שהוא דפוק בשכל, נכה מסעות צלב עם הלם קרב, ואומרים - יאללה, למה לא.

ואני, כאילו, חיה שמה.

מסתובבת לי, מספרת לכולם בדיחות. והזקן העיוור חורחה לא אוהב את העניין. אני מגיעה לספריה להריץ צחוקים עם הלבלרים, וחורחה נדרך כולו ושואל - מי זה שמה? RumJungle או מה?

ואני עונה: "לא! זוהי הרוזנת האלמונית המתארחת במקום!" ורוקדת סביב חורחה - טאראם-טאראם, והוא מנסה להביא לי מטה בראש, ומסתחרר סביב עצמו.

ואחר-כך אני מחליטה גם להתגנב לספריה, להציץ על הספרים. מה גם שאני כבר יודעת - מה עומד שם ואיפה. לפי האותיות. ואפילו יודעת איך להגיע לכרך השני של הפואטיקה מאת אריסטו. ואני הולכת לי לאורך המסדרונות האפלים. עם עששית. פתאום באים לקראתי הערסים. הכוונה היא - שני נזירים. וְנָנְצִיוּס מסאלְבֵמֶכָּה, ואולי גם בֶּרֶנְגָר, או מה.

ואחד אומר לשני - הנה, תראה מה הולך פה. אפילו הנקבות כבר מנסות לפלוש לנו לספריה.

והם אומרים לי: "הקיצר, ככה. או מציצה, או שאנחנו זורקים אותֵך דרך החלון, ותתדרדרי שם על הגבעות הסלעיות, כמו אָדֶלְמוּס מאוֹראנְט."

הְם. אוֹי.

אתם רואים איזה ספר מזעזע הוא "שם הורד" הזה?!