סמוראי הכורסה

הערה ביוגרפית - יוסיף ברודסקי (1940-1996) - משורר יהודי-רוסי-אמריקאי. נולד בלנינגרד, החל לפרסם את שיריו בשנת 1962, ומיד זכה בפופולריות עצומה בקרב יודעי הח"ן. מיותר לציין כי שירתו לא זכתה לחשיפה במדיה הסובייטית ושיריו התפרסמו מפה לאוזן ואמצעות הדפוס המחתרתי (מה שנקרא, "סמאיזדט"). ב-1964 נשפט בעוון בטלנות(!), הרשויות לא הכירו בו כמשורר מכיוון שלא היה חבר באגודת המשוררים הסובייטית, ולכן נחשב לבטלן/משוטט/טפיל - פשע פלילי בברית-המועצות. הוגלה למחוזות הצפוניים והורשה לשוב לעירו כעבור שנה וחצי - בשל הלחץ של דעת הקהל העולמית. ב-1972 גורש מברית-המועצות וגלה לאמריקה, שם עסק, בין היתר, בהוראת שירה בטובי המוסודות האקדמיים. ב-1987 זכה בפרס נובל לספרות. חתן פרסים רבים נוספים. ב-1991 מונה למשרת המשורר הלאומי של הקונגרס. תרם תרומה עצומה לספרות ולשירה העולמית. מת בניו-יורק, התקף-לב בשנתו.

אני יודע שקשה לקרוא שירה, ועל כמה וכמה - בעברית, עם כל הניקוד המעצבן, לכן פישטתי קצת. אבל האמינו לי, שְבו בחדר, לבד, ותקריאו לעצמכם בקול, זה שווה - השיר האהוב עלי של המשורר האהוב עלי. ועוד התרגומו המצוין של עמינדב דיקמן. תענוג.

פיתוח לאפלטון

הייתי רוצה, פוֹרטוּנַאטוּס, לגור בעיר, בה ממול

יִשַּׁלֵף מתחת לגשר נהר, כמו יד - מִשַּׁרווּל,

ויזרום לתוך המפרץ, כְּפוֹרֵשׁ אצבעות לרוחַב,

כמו שׁוֹפֶּן, אשר באגרוף על איש לא אִיֵם בְּנִוּוּל.

שתהיה בעיר ההיא אופרה, שם ערב-ערב טֶנוֹר-

וֶטֶרָן את הָאַרְיָה של מַארִיּוֹ ישיר, מְדַיֵּק בּמִזְמוֹר,

וימְחא לו כף ביציע הָרוֹדָן, ואני, מלמטה,

אלחשש, בְּכַוְּצִי את שפתי משנאה מְסֻתֶּרֶת: "חמוֹר".

ויהיה שם בעיר מועדון שַׁיָטִים, ושל כדרוגלנים,

ולפי העשן שיחסר במפעל לְיִצּוּר לְבֵנִים,

אדע שעתה יוֹמְרִאשׁוֹן והחֹפש הגיע,

ומועך שטר רוּבָּל בידי בַּקַּו אטלטל בין יתרת המונים.

שם הייתי מוסיף את קולי לנהימה העדרית, כְּעֵגֶל,

במקום שאת מה שהתחיל הראש ממשיכה הרגל.

מכלל החֻקים הטובים שנוצרו בימי חַמּוּרַפִּי

הכי חשובים, בלי ספק הם שְׁנַיִם: קֶרֶן וּפֶּנְדֶּל.

II

שם תהיה ספריה עירונית: בחדרי-הקריאה הריקים,

אעלעל בכרכים שבהם מצויה כמות של פסיקים

בכמות המילים הגסות שיש בשפה המדברת,

ואינן נכנסות אל הפרוזה, שגם השירים דוחקים.

ויהיה שם בית נתיבות, שנזוק כשהיתה מלחמה,

ומכל שיהיה בתוכו, החזית תרתק פי-כמה,

בחלון-ראוה של חברת הטיסה, למראה כף-הדקל

תתעורר לחיים הגורילה שבי מִתָּמיד רדומה.

וכשחורף עוטף, פוֹרְטוּנַאטוּס, בסדין את הרבע, אדע

את דרכי לִנְהוֹת בגלריה, שם תמונה, וגם זו לידה, -

במיוחד אם דָוִד, או אם אֶנְגְּר -

תִּדַּמֶּה לעין בוחנת ממש כמו סימן-לידה.

בשקיעה שם הייתי מביט מבעד לחלון איך גֻּנְדַּת-

המכוניות נִשֵׂאת ושועטת, זו ימינה, ושמאלה אחת,

על פני עמודים ערומים בתסרוקת דּוֹרִית,

המלבינים בְּשׁוּבַה וָנַחַת על פְרוֹנְטוֹן היכל-המשפט.

III

שם יהיה גם אותו בית-קפה שבו בְּלַנְמַנְזֶ'ה מובחר,

שם אגיד שאינה נחוצה המאה העשרים, אם כבר

היתה התשע-עשרה, ואבחין איך קוֹלֶגָה

בסכין או מזלג לפניו בעינים זמן רב נבר.

שם צריך שתהיה - עם עצים, שׁוּרָתַיִם - אותה השדרה,

הכניסה, שבה טוֹרְסוֹ של נימְפָה, ויתר זוּטָה יְתֵרָה,

וּבַהוֹל יתנוסס הפוֹרְטְרֶט, שלפיו נצליח

להבין איך היתה המארחת בעת שהיתה צעירה.

הזמן, שגם הוא, כמו המים, נוזלי,

אך באופן אָפְקִי, מִשֵּׁנִי ועד יום רביעי,

בַּמַּחְשָׁךְ שם היה משטח כל קמט

והיה מְמָחֶה מן העין חוֹתַם עֲקֵבִי שלי.

IV

והיו שם גם שפע פסלים. הייתי מכיר את כולם,

לא רק פרשי הנחושת, אשר תחבו את רגלם

בארכוף ההיסטוריה: גם שאר מרובעי-הרגלים,

והייתי נוטל בחשבון מה משקע הותיר משקלם

על אנשי זו העיר. עם סיגריה דבוקה לשפתי,

אחרי שעת-חצות הייתי נשרך אל ביתי,

וּכְעֵין צועני בְּכף-יד, לפי הסדקים בַּמִּדְרֶכֶת,

בֵּינִי לְבֵינִי, משהק, הייתי נוֹחֵש לה עתיד.

ובשעה שהייתי נתפס, לבסוף, בעֲווֹן שְׁפִּיּוֹנַאז',

פעילות חתרנית, שוטטות טפילית ואפילו מֶנַאז'-

אַ-טְרוּאַ, וסביבי ההמון היה בפראות מְצַוֵּחַ,

ותוקע בי שלל אצבעות מצביעות - "הוא זר, הברנש!",

בתוכי אז הייתי שמח, מלחש לי בֵּינִי לְסִתְרִי:

"הבט, כאן טמון סיכויך לראות סוף-כל-סוף את הַקְּרי

של מה שהיית מביט בו בכתיב כל חייך:

אז שנן כל פרט בעודך צורח "!Vive la Patrie"

1977