כי אין כמו חופש.
ברור שאין!
החופש לכתוב, החופש ליצור!
החופש להיות מי שאת/ה רוצה להיות! או להיות לא את/ה אם זה מה שאת/ה רוצה להיות...
פעם אחרונה שכתבתי פה הייתה לפני 7 שנים....
but I just couldn't kill the beast
זה היה רפרנס להוטל קליפורניה למי שפספס....
אין ספק שלנה דנהאם נתנה לי השראה, לכתוב, גם בלי ללמוד שום דבר, רק כי זה מה שאת רוצה ובא לך לעשות.
וכי למה לא לכתוב? בדיוק על הדברים האלו, שמרטיטים לך את הנפש ביד עדינה, שמרעידים לך את אמות הסיפים, שמייאשים אותך בצורה מתונה, וכמובן שמישהו, צריך לתת עליהם קול. וראוי לתת עליהם קול.
מנסה יותר מדי, מתכוונת פחות מדי, חושבת יותר מדי, "מתאבדת" פחות מדי.
מהלכת על הקצה- אבל בעודי רתומה לרתמת ביטחון
טובלת בנהר הסוער, אך בעודי נאחזת בענף
חושבת על יותר מדי דימויים ומטאפורות כדי להעביר רעיון, וחושבת לעצמי איך אני חורזת פה "נכסף".
לא יכולה לומר שהפוסט הזה פשוט זורם לי בטבעי.
כי למען האמת חוץ מלפרסם עוד פוסט נוסף, אחרי 7 שנים, ולהזכיר לעולם הבלוגים ש- היי! כן! אני כאן! אכן- אני עוד חיה! ובועטת! למרות שאני נבעטת כל פעם בחזרה, אז לא ממש היה לי נושא ספציפי בראש, לא בער לי משהו במיוחד.
חוץ מכמובן המציאות הכלכלית שלי ש- טוב די עולה באש כרגע, ואני מתבכיינת על זה לא מעט, אולי לא לכם אבל בכלל.
הנפש הגותית השברירית התבגרה, ובגרה, התפכחה, ואולי גם קצת שכחה- דברים שטוב לשכוח, אבל אולי גם קצת דברים שחבל...
מייחלת לעצמי עתיד מזהיר ואופטימי יותר מהעבר ההו כה סתמי שלי.
מייחלת לעצמי הצלחה כבירה! והתרסקות מפוארת! רק בכדי להתאושש.... ולעלות בגאון, לתפוס את מקומי בתוך כל השיגעון.
אז מה עבר עליכם ב-7 שנים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
