|
| 2/2008
יומו של ולנטיין
האמת? אני לא ממש יודעת מי היה ולנטיין (טוב, נו. מודה. כן וויקפדתי אותו,
אבל למי יש כוח להתעמק באיזה קדוש מעונה מלפני זיליון שנה). לא יודעת מי
הוא, אבל אוהבת אותו. יותר נכון: אוהבת את העובדה שהוא מת. כי במותו סיפק
לי את אחד הערבים היותר טובים שהיו לי אי פעם - ערב איכות עם בת הזוג,
כשהיא מעסה את גבי ממושכות עם קרם עיסוי אסיאתי (רק אלהים ואנשים קטנים
ומלוכסני עיניים יודעים מה ההבדל בינו לבין קרם עיסוי מערבי, למשל, אבל
שיהיה).
כמובן שהיה שם גם את פק"ל השוקולד הרגיל, עוגת שוקולד שהבחורה אפתה
לראשונה וזכתה להתחרעות מסיבית מצדי, שתי כוסות יין שנמזג לתוכן מיץ
דובדבנים שהביאה, שזה נראה בדיוק כמו יין, אבל זה לא (הבחורה איזנה בין
הצורך שלה לתת נופך חגיגי לאירוע לבין הידיעה שהייתי מסרבת לכל דבר שיש בו
יותר מ- 0% אלכוהול), מוזיקת עיסויים, נרות קיטשיים ופרק מסדרת לסביות
איכותית (כן, יש אחת כזאת), שהיה נחמד אם המחשב שלי לא היה מת והיינו
יכולות לצפות בה.
היתה גם תמונה משותפת של שתינו שהיא מיסגרה ועכשיו אני צריכה למצוא לה
מקום מכובד על המדף, למרות שאני חושבת שיצאתי שם די מזוויעה, כמו ברוב
התמונות שלי, בעצם. אני מתנחמת בעובדה שהמצלמה שונאת את שתינו באותה
המידה.
והיתה גיטרה ומוזה לנגן מולה לראשונה, לממש את המטרה שלשמה הומצאה הגיטרה
(או לפחות המטרה שלשמה התחלתי לנגן בה) - לקנות את הבחורה. שלפתי את התותח
הכבד שלי, יריתי ופגעתי. הבחורה נקנתה במחי(ר) קטע קיטשי אחד, עם מעידות
התרגשות. קנייה מוצלחת ביותר, מבחינתי.
כמה נעים היה להתעורר ביחד לבוקר שאחרי. אפילו את רעידת האדמה שפקדה את כל
הארץ לא הרגשנו. היינו עסוקות מדי ברעידות הפרטיות. הגופניות. הפנימיות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
