אז טסתי עם המשפחה של אור לאלפים על גבול שוויץ-צרפת, מקום שכוח אל משהו בשם שמפוזי.
ביום הראשון לקחתי שיעור סקי. המדריך היה מאוד מרוצה ממני ואמר שלמדתי מהר. למחרת בבוקר כבר עשיתי את המסלול שליד בית הספר באופן חלק ללא עצירות, נפילות או האטה משמעותית.
אז הגיע שיעור סנו-בורד. היה זוועה.
אם זה לא מספיק גרוע שקשרו את שתי הרגליים שלי אל קרש, אין בדבר הזה שום דרך הגיונית לעבור בין ישיבה לעמידה ולהפך- מישיבה לעמידה פשוט צריכים לקום ולקוות שהקרש לא יחליט להתחיל את המסלול לפניך, מעמידה לישיבה הדרך היחידה היא להתרסק על עצם הזנב.
בנוסף לזה גם במשך שעה וחצי לא ממש הצלחתי לגרום לדבר הזה לזוז לכיווןשהוא לא קדימה (לזוז קדימה יחסית לאט וגם לעצור בירידה הצלחתי יחסית בסדר). נפלתי בערך 3 פעמים בכל ירידה ופעם או פעמיים בכל עלייה חזרה למעלה. השלג היה כבר ברמת קרח גרוס ככה שהנפילות האלו הרגישו כמו נפילה על רצפה במקרה הטוב ועם תוספת שיוף של המותן שלי על ידי הקרח במקרה הפחות טוב.
זה היה מתסכל והרגשתי מטומטמת ובקושי רב נמנעתי מלבכות מול המדריך. סיימתי את השיעור, אמרתי לאור שאני אהרוג אותו על זה, נכנסתי לאותו ובכיתי איזה חצי שעה. אור לא הצליח להבין למה.
היום בבוקר הם החליטו ללכת לעוד אתר סקי קרוב. מאיה ולימור בדקו את המסלול לפנינו כדי שאדע אם יש בכלל טעם שאעלה. הן חזרו ומאיה אמרה שיש שתי ירידות קצת תלולות ( אבל פחות מהמסלול שהם היו בו אתמול וניסו לשכנע אותי שהוא לא תלול ואני יכולה לבוא איתם) ועליה קטנה אחת ושלדעתה אני יכולה לעשות את זה. אז עליתי איתם ברכבל למעלה.
תחילת המסלול הייתה בסדר מלבד העובדה שהוא היה דיי צר והיו שם מליון אנשים. השיפוע היה מתון ופשוט גלשתי לי במהירות צב להנאתי למטה.
לאט לאט זה התחיל להיות יותר תלול והתחילה להטריד אותי העובדה שבשולי המסלול אין פשוט עוד חלק עם שלג פאודר כמו שהיה במסלול שעשיתי, אלא פשוט אין כלום. שולי המסלול נגמרים במצוק. אם נראה לכם הגיוני שבמצב כזה יהיה משהו בשולח המסלול שימנע מאנשים ליפול למטה, ההגיון שלכם כנראה לא תואם את זה של מתכנני המסלול. אם איבדתם במקרה שליטה לכיוון הלא נכון, חבל עליכם.
בכל זאת המשכתי ועשיתי כמה ירידות בשיפוע בינוני במצב הזה. הן הלכו ונעשו תלולות ובאחרונות שעשיתי כבר מאוד התקשתי להאט לקצב שיהיה לי נוח בו וזה היה קצת מפחיד, למרות שנשארתי יציבה.
ואז הגענו לירידה תלולה שכמובן שבשפתה יש מצוק, והחלטתי שאני לא מתכוונת לברר אם אצליח לשרוד אותה או לא. הורדתי את המגלשיים וירדתי אותה ברגל. אם חשבתם שאחריה יכולתי לחזור לגלוש, אז לא. מיד אחריה הופיעה ירידה אימתנית ישרה לחלוטין בשיפוע של לפחות 45 מעלות שאפילו לא הייתה מיושרת כמסלול, אלא פשוט צלע הר חשופה ותלולה- בהצלחה. לא רק שלא חזרתי למגלשיים, פחדתי לרדת את זה בהליכה. ירדתי את הירידה הזו בהחלקה על התחת (שדרך אגב עדיין כאב לי מהנפילות סנו-בורד של אתמול). היות ולשלמה ומאיה לא היה נראה שמשהו לא סביר בירידה המטורפת הזו והם ניסו לשכנע אותי לגלוש אותה כל הזמן, הבנתי שאין לי שום דרך לצפות לאיזה עוד מלכודות מוות המסלול הזה צפוי להכניס אותי והחלטתי שאני פשוט חוזרת ברגל. המשך המסלול למי שמתעניין כלל עוד שתי ירידות זוועה כאלו ועוד עליה אחת.
הגעתי למסקנה שגם אם אני יודעת לשמור טוב על יציבה וכנראה שלא רעה בסקי, הספורט הזה מיועד לאנשים עם שאיפת התאבדות. אי אפשר לסמוך על אף אחד שאומר לך שהמסלול קל ומתאים למתחילים, ועדיף פשוט לא להיכנס לזה.
אני לא נמנית עם אנשים שנהנים להתרסק על צלעות הרים ולצאת שבורים וחבולים.. גם לא מאלה שנהנים להתגרות במוות על קצות מצוקים במהירות גבוהה. צר לי
אז למרות שעל המטרה הייתה שאוכל להצטרף אל אור בדבר הזה שהוא כל כך מתלהב ממנו ואוהב לעשות, ולמרות שאחרי אתמול בבוקר עוד חשבתי שאני סבבה עם סקי ואני אצליח להסתדר במסלולים איתו. הסתבר לי שמה שהוא והמשפחה שלו נהנים כל כך לעשות לא רחוק מלקפוץ מהר מושלג בלי מצנח.. ושאני לא חושבת שאני מסוגלת להצטרף לחוויה הזו שלהם או להבין ממה הם נהנים..
כמובן שגם את המסלול הזה סיימתי בבכי, וגם הפעם אור לא הבין למה אני בוכה.
בקיצור, היומיים האחרונים היו דיי זוועה בתחום הסקי. בנוסף גם הלימודים שתכננתי להספיק בערבים כאן לא ממש יוצאים אל הפועל ואני עדיין בפער משמעותי. בנוסף לזה האינטרנט פה מקרטע והמחשב בכלל לא מתחבר והפלאפון רק לפעמים. הלייטרום שלי גם שבק היום, כך שגם לערוך תמונות אני לא יכולה.
מחר ננטוש את הסקי לטובת טיולים באזורים הנמוכים יותר שסביב האלפים, נלך לשמורות טבע באזור ולצפיה בציפרים. אני מקווה שיהיה יותר מהנה ופורה.
זהו.
אני