ברגע שאת מתחילה לתכנן את המסלול שלך כך שיהיו לך כמה שפחות מדרגות לעלות או לרדת והכי מעט מעברים בין מדרכה לכביש ולהיפך...

זה סימן שלנעליים החדשות שלך יש עקב גבוה מדי.

מכירים את זה שאתם נכנסים לשירותים ואחרי שהתיישבתם אתם נזכרים שלא הבאתם לכם שום דבר לקרוא?

מתחיל מ-מ-ש לשעמם לכם...

אז אתם מתחילים לקרוא הכל.

עיתונים ישנים שאתם כבר מכירים בע"פ, כולל הכתבות על תפריט אכילה מאוזן לאחר לידה וטיפולים אלטרנטיביים נגד טחורים. אתם עוברים על תשבצים ישנים שכבר פתורים במלואם, עטיפות של כל מה שנמצא ברדיוס של הידיים שלכם, נייר טואלט, מטהרי אוויר, קרמים, משחות, תחבושות היגייניות (גם אם אתם גברים... בעצם... במיוחד אם אתם גברים...)

ואם עדיין לא מצאתם משהו לקרוא, אתם תסתכלו מסביב ותחפשו דברים מעניינים: קורי עכביש, ג'וקים שמסתובבים שם, אי סימטריה באריחים של הרצפה או הקיר.

אם על המתקן של הנייר טואלט יש גליל גמור אז אתם תנצלו את הזמן להוציא את הגמור ולשים שם חדש.

בשלב מסוים או שתמותו משעמום או שתצאו....

אני ממש מקווה בשבילכם שתצאו.

ואם כבר אנו עוסקים ברעיונות בילוי לחופש, עם המשפחה, בשירותים... נכון שהכי מעצבן זה למצוא תשבץ לא פתור אבל לא למצוא שם גם כלי כתיבה?

בטח גם לכם שלחו את זה במייל: "התמונה שהיכתה את העולם בתדהמה"

תמונה של ילד סודני קטן ורעב שעומד לידו נשר שרק מחכה שהילד ימות כדי שהוא יוכל לאכול את הגופה שלו.

במייל גם כותבים שהצלם לא יודע מה עלה בגורלו של הילד כי הוא צילם את התמונה ועזב את המקום. אחרי שלושה חודשים הצלם התאבד מהדיכאון...

כמו כן, מצורף למייל גם איזה קטע שכתב הצלם על כך שהוא מקווה שאלוהים שמר על הילד הזה ועל כך שהוא עצמו בחיים לא יזרוק יותר אוכל ועוד כמה שטויות בסגנון הזה...

למה אני קוראת לזה שטויות??

כי אם אתה מצלם ילד גוסס קטן והולך מהמקום. מגיע לך שאחרי שלושה חודשים תתאבד מהדיכאון ואני אפילו לא ממש ארחם עליך...

כי אם אתה כותב דברים כמו "אני מקווה שאלוהים שמר על הילד הקטן הזה" אחרי שאתה עצמך היית השליח של אלוהים לשמור על הילד הקטן הזה ולא עשית את זה אז בעיניי כל דבר שתגיד על זה הוא שטויות....

זו דעתי, בכל אופן.

עדכון מאוחר יותר:

חשבתי על זה קצת, הפעם כשאני עצבנית פחות... בסה"כ אני רק יכולה לרחם על אותו צלם מסכן.

כל החיים אנחנו מחפפים בדברים הקטנים כי אנחנו תמיד אומרים לעצמנו שהלוואי ורק היינו מקבלים את ההזדמנות לעשות משהו ממש גדול בחיים שלנו.

הצלם הזה פספס את ההזדמנות שלו לעשות דבר ממש ממש גדול...

פלא שהוא בדיכאון?

"בעודה מדברת הוא מתבונן בציפורניה, מרוצה לראותן במצב טוב. מוארכות, חלקות, נקיות, מזוגגות, לא צבועות. אפשר לדעת הרבה ממראה ציפורניו של אדם. כשהחיים מתחילים להיפרם, הן מן הדברים הראשונים שנהרסים."

                                                                             (שבת/ איאן מקיואן)

זהו.

עכשיו זה ברור לי סופית.

קרן פלס כותבת בשבילי... בהזמנה מיוחדת.

נפלא.