קניתי את הדיסק של קרן פלס אתמול. איזו בחורה דיכאונית.... שתי סטירות ואני מעבירה לה את המצב רוח המלנכולי הזה.....

הגזימה לגמרי הבחורה, ואני מדברת מתוך אהבה, באמת! אבל דחילק.... את יפה ויש לך קול של מלאך.... מה פתאום את נלחמת על תואר "זמרת המלחמות"???

אתמול ראיתי את "שודדי הקאריביים 2".

אתם כבר יודעים כמה רציתי לראות את הסרט... ובכן... ראיתי... והוא היה נפלא כמו שציפיתי.

כולם הזהירו אותי שהוא הרבה יותר מאכזב מהראשון ושהוא כ"כ מותח שמתים כבר להגיע לשלישי... אבל הוא בדיוק מה שהייתי צריכה.

הסרט הזה החזיר לי את האמון בבחורים כמו ויל טרנר. בנות תמיד אוהבות בחורים כמו קפטן ג'ק ספארו וכמעט אף פעם לא מתייחסות לבחורים כמו ויל.

הסרט עשה חסד עם בחורים כמו ויל טרנר בגלל שכמובן, בסרט, ויל הרבה יותר יפה. שזה כבר חשוב...

אבל עכשיו ברצינות... אומנם ויל חמוד וחביב, אבל משעמם ורגיל ולא מאתגר, לעומתו קפטן ספארו מצחיק וחכם ומיוחד ולא צפוי.

אבל ביננו, מי יכולה לחיות עם אדם שהכי בעולם אוהב את... עצמו.... ואיך אפשר לחיות עם אדם שתמיד ישאיר אותך בפחד שיום אחד הוא יקום וילך?

מישהו רוצה בבקשה להסביר לי למה, לאחרונה, כל השירים המזרחיים עושים הכל כדי לגרום לנו להשמיע אותם בחתונה שלנו?

זה כאילו כל האנרגיות בכתיבת השיר נגמרות על הנסיון לגרום לשיר להיות הכי מתאים לחופות.

ואם נדמה לכם שאני מדמיינת....

יש אנשים שפשוט אסור לתת להם להיות ראשונים ברמזור.

אנשים שהם כמו תינוקות... לא מסוגלים לשמור על ריכוז, כל הרעשים, הקולות והצבעים שמסביב מעניינים אותם הרבה יותר מהרמזור.

אתה מוצא את עצמך צופר להם בתסכול בעוד הם חולמים ועושים שם הכל בתוך האוטו הסגור, הבועתי שלהם חוץ מללחוץ על הגז.

ואז הם פתאום חוזרים למציאות, רואים את הרמזור ועוברים את הצומת.... הרמזור מתחלף ואתה מוצא את עצמך מחכה בעצבנות נוראית לרמזור הבא.

והנה, שוב הלך לך היום....

מכירים את זה שאתם נוסעים על כביש ארוך וישר בתוך העיר וכבר ממרחק גדול אתם מזהים את הירוק מהבהב... ואתם עדיין במהירות גבוהה יחסית ואתם מחכים לראות מה יקרה... ופתאום אתם שמים לב שהרמזור ממשיך להבהב זמן ארוך מהרגיל... ואתם יודעים שהוא לא שונה מכל רמזור אחר ושהוא הולך עוד מעט להפוך לכתום ואתם תצטרכו לבלום חזק מדי.

אבל אז יש בכם את התקווה הקטנה הזאת שהוא יהבהב עוד הרבה זמן, ממש כמו שהוא הבהב עד עכשיו ואולי זה נותן לכם סיכוי לעבור את הרמזור....

דילמה נוראית.

המלצה שלי, תעצרו.

והפעם בפינת "ההחלטה שלי לשנה החדשה":

למצוא את המקום שלי בבית, להעלות את המעמד שלי ולהיות בטוחה ביכולות שלי. לא לפחד להעז ולנסות, לא לחשוב שביקורת שלילית תקטע את כל היצירה שלי ותמחק ממני את האני שלי.

נשמע לכם משונה?

ייתכן.

אנחנו יושבות במפגש של בנות "מלכת המדבר"

הבנות שואלות שאלות חשובות: "מה המשקל שמותר לנו להעלות למטוס?" "יש מזגן בג'יפ?" וכו'....

המדריכה אומרת שאסור להעלות איתנו למטוס בתיק האישי שלנו פצירות, מספריים, מסרגות וכו'... כי "שום דבר חד לא עולה למטוס"

~ מה זה אומר? שאני נשארת בארץ? ~

J

תחשבו על זה, אתם מגיעים לכספומט ובסה"כ רוצים להוציא קצת כסף.... אבל הכספומט כבר ממש עצבני עליכם.... חשבתם שהבנקים לא מתכוונים לאכוף את גזירת מסגרת האשראי החדשה?? אולי תחשבו שוב?

J

קיבלתי הצעה מעניינת היום..... אני צריכה לחשוב על זה.

(ולא, זה לא בחור חדש.... אוף איתכם... J )

זהו.... הפעם הבאה שנתראה תהיה כנראה אחרי טורקיה.

ויש מי לאק....