לא יודעת אם יצא לכם לשים לב. המטוס אף פעם לא ממריא מיד, הוא נוסע במשך רבע שבע בלי לעשות שום דבר מיוחד עד שנדמה לכם שבתא הטייס יושב נער מחוצ'קן שרק עכשיו קיבל רשיון והוא עושה סיבובי דאווין.

המטוס נוסע, מאיץ, בולם, מסתובב, אפשר לחשוב שזו נסיעת מבחן, ההרגשה היא כאילו מישהו מכוון גיטרה. כשאתם הגיטרה....

אבל שום דבר לא משתווה לרגע שבו המטוס מתנתק מהקרקע ומתחיל לעלות. אז אני רק רוצה שזה יימשך לעולם... לא להיות בשום מקום אחר. אבל אז אני קולטת שהולכת להיות לי סחרחורת כל הטיסה והאוזניים שלי הולכות להיות עכשיו סתומות במשך כל השבוע.... ואז אני מתבאסת וכבר נמאס לי מהטיסה.

מזל שהייתה טיסה קצרה...

נכון שהכי מפחיד לשבת במקום שמעל הכנף? יש עליה לוחות כאלה שלא אמורים להיות מחוברים לגמרי אלא תפקידם לזוז קצת עם הרוח... אבל זה תמיד נראה כאילו הכנף מתפרקת ואנחנו עוד שניה צונחים.

לשבת בטיסה צפופה עם מיליון תינוקות צורחים מסביבי והורים שמנסים להרגיע אותם בערבית תמיד מזכיר לי מלחמה.

אבל אז מחלקים את האוכל ואני נרגעת..... אני הכי אוהבת את הארוחה במטוס... רק בשבילה אני משלמת על הטיסה ולא מתפלחת בתא מטען.

אז הגענו לטורקיה ואחרי שנרגענו מההלם הראשוני ומחבורת הצעירים שחיכו לנו במקום הלינה שלנו עם דגלי פלסטין, התחלנו להנות מטורקיה באמת.

מכירים את המכונות שיש בקניונים, בדרך כלל, לילדים קטנים? הפילים שמכניסים אליהם שקל והם מתחילים להתנועע במשך דקה?

מסתבר שטורקיה עלתה על זה שגם מבוגרים צריכים צריכים פינוק, יש בטורקיה כורסאות מסאז' שלתוכן אתה משלשל לירה טורקית אחת והן מתחילות לעשות מסאז' מדהים במשך 3 דקות!!

אם היה לי יותר זמן במהלך אותה עצירת פיפי בה נתקלתי באותה כורסא, הייתי יושבת כמו מהמרת ומכניסה לירה אחרי לירה רק כדי ליהנות כל הלילה מהמסאז'.

אגב, אין שירותים נורמליים בטורקיה. רק "בול פגיעה".

וזה לא שאני צריכה שירותים רגילים כי ממילא אף אחת מאיתנו לא באמת מתיישבת על אסלות של שירותים ציבוריים.... אבל רק המחשבה והמראה של השירותים האלה דוחה את השועלים....

חזרתי מהמסע הזה עם טראומת פיפי אחת גדולה.

מדינה משונה, טורקיה... יש להם כורסאות מסאז' ברחובות אבל לא שירותים של בני אדם....

בכל פעם שבחורה חוזרת מ"מלכת המדבר", כולם שואלים אותה בהתלהבות איך היה וסביר להניח שעד היום כולן סיפרו עד כמה המסע קשה ומאתגר.

ובכן, אני הולכת לנפץ כאן מיתוס.

"מלכת המדבר" הוא טיול של זקנות....

מתוך מסע של שבוע, ישנו יומיים בשקי שינה ובשאר הזמן באכסניות ובמלונות, האתגר היחיד שהבנות נאלצו להתמודד איתו היה זינוק בעליה וכל שתיים וחצי דקות עשינו עצירת פיפי, עצירת אוכל, עצירת קפה ושוב עצירת פיפי.... כך במשך כל היום.

להגיד לכם שלא נהניתי מזה?

נהניתי מזה מאוד.... מבחינתי זהו שילוב מנצח, לנסוע כל היום באבק ולחזור בערב למקלחת טובה.

לפני שנסעתי כולם שאלו אותי איך אני אסתדר בלי מקלחת ובאמת שזה היה אחד הדברים שהכי הפחידו אותי... מזל שלא הייתי צריכה לגלות.

באחד הערבים נכנסנו לחמאם טורקי.

קשה היה לי להתרגל לעובדה שהמים לא זורמים מעליי אלא אני צריכה למלא קערה קטנה מתוך ברז נמוך ולשפוך אותם על עצמי אבל הכל היה יותר טוב מן האבק שהייתי מלאה בו.

הייתי מג'ויפת מכדי שאוכל להוריד את הלכלוך בעצמי ולכן כשהוצע לי קרצוף ומסאז' בתשלום סמלי לחלוטין של 7 לירות (בסביבות ה-25 שקלים) כמובן שהסכמתי.

אבל אני לא לגמרי מפונקת!!! החלפתי גלגל....

ענת המדריכה: "לפני 3 שבועות עוד זרמו כאן מים והבנות של המסע הקודם החליקו כמו זבובים."

מפחיד להגיע לכאן ולראות את המבטים של הטורקים שיש קושי מאוד גדול לפרש אותם. האם הם סקרנים או עוינים.... עד כמה שמתורבתים הטורקים (ואני מדברת ברצינות, הם באמת אנשים מאוד מנומסים) יש להם נטיה לנעוץ מבטים... ועם המצב בארץ וקבלת הפנים שהייתה לנו (חבורת נערים, כמו שכבר אמרתי, עם דגלי פלסטין) זה מפחיד.

אבל ככל שמרחיקים אל הכפרים הקטנים בדרך אל הים השחור פתאום רואים עד כמה תושבי הכפרים נהנים מחברתנו, אנחנו היינו המסע ה- 12 של "מלכת המדבר" שעושה את המסלול אל הים השחור ובכל כפר שעברנו בו, יצאו כל האנשים מהבתים ונופפו לנו לשלום, הילדים רצו אחרינו, הזקנות חייכו ונופפו אלינו ואפילו הגברים לא נשארו אדישים לנפנופים שלנו ונופפו לנו בחזרה.

זה היה ממש מרגש ומחמם את הלב...

אפילו הלב הקר שלי הראה כמה תנודות של פעילות....

נלווה אלינו צוות טורקי. מדריכה וכמה מלווים גברים. האמת שהציפיות שלי מהם היו כ"כ נמוכות, חשבתי שהם יהיו משועממים ושקטים, זקנים, שעירים ומכוערים.

שמחתי מאוד כשהתבדיתי כי במסע של בנות בלבד רצוי שיהיה טורקי שרירי עם חיוך של מלאך שיטפס על עצים באמצע המסלול כדי שנוכל לשזוף את עיננו וידבר אלינו בעברית בסלנגים שהוא הצליח לקלוט מהבנות.

הנופים יפהפיים, על זה אין בכלל ויכוח. אומנם הנוף הוא כמעט כמו בישראל, השוני הוא בפרופורציות.... הכל שם ענק.... היערות, האגמים....

גיליתי על עצמי שפחות עניין אותי הנוף הטבעי ויותר עניינו אותי הכפרים, האנשים ואפילו התמרורים... אלה דברים שאני לא רואה בארץ ולכן הם סקרנו אותי הרבה יותר מכמה עצים...

אתם כבר יודעים עליי שרמזורים, למשל, מעניינים אותי מאוד.... הנה הרמזורים של טורקיה שהיו יכולים לפתור הרבה מבעיית הירוק המהבהב שכפי שאתם כבר יודעים גורמת לי לסבל נוראי.

הסבר: הרמזור סופר אחורה את השניות שנותרו עד להתחלפות.... גם באדום וגם בירוק!

מה שבכל זאת הדהים אותי בנופים היו הצבעים. כ"כ חדים ומיוחדים... הצטערתי ששום תמונה לא תצליח אף פעם להראות איך הם באמת.

נכון שזה מה שמבאס בטיולים? שתמיד התמונה שצילמנו תעניין אותנו הרבה יותר מאשר את האנשים שלא היו שם ונראה להם אותה?

לקראת סוף המסע, הבנות דיברו יותר ויותר זו עם זו על התגשמות הציפיות שלהן מן המסע. הייתם צריכים לראות את הבנות כשהן יושבות בחדר האוכל של מלון, אוכלות לחם וריבה ושותות קפה ואגב כך אומרות זו לזו ש"המסע היה מאכזב ביותר כיוון שרמת האקסטרים בטיול לא הגיעה למה שהם ציפו"

אותן בנות שבכל שתיים וחצי דקות של נסיעה הודיעו למדריכה במכשיר הקשר שהן צריכות הפסקת פיפי, בנות שלא מצליחות לעשות שום זינוק בעליה מבלי שיכבה להן המנוע 4 פעמים לפחות, בנות שלא מסוגלות להעביר יום אחד של מסע בלי להתחנן למקלחת.

בחורה שיוצאת מן המקלחת במלון כשהיא צועקת: "איזו מקלחת נפלאה" יושבת בבוקר שאחרי, בארוחת הבוקר ואומרת שהיא לא מתפלאה שגם נשים מאוד מבוגרות עשו את הטיול הזה, והיא עוד אומרת את זה בביקורת...

בנות, מה שלא תעשה, שום דבר לא טוב להן... בגלל זה אני לא אוהבת אותן.

לרופאה שנלוותה אלינו למסע קוראים ד"ר לק.

נשבעת לכם....

אבל ההספק שלי היה מרשים. ראיתי "הדוגמניות" בטורקית וגם איזו סדרת דרמה עם ששון גבאי וברוריה מ"פיק אפ" הטורקיים.

אי אפשר להגיד שלא החכמתי...

"בלי כל אחת ואחת מכן המסע לא היה נראה אותו הדבר"

אני פשוט גאון בניסוח... גאון...

זהו. פחות או יותר....  אם ציפיתם ליותר חוויות, נדפקתם... אם ציפיתם לפוסט מצחיק שוב נדפקתם...

ואם ציפיתם לתמונות מהמסע שאני נמצאת בהן שוב נדפקתם....

אבל אמורה להתפרסם כתבה על המסע ב"מקור ראשון" ואם תהיה שם תמונה של כולנו אני מרשה לכם לחפש אותי...

שתהיה שבת שלום,

גולה גולה,

אני.