אני אספר בקצרה רק לשם תיעוד.

המזכירה בבית הספר החליטה שהיא לא תשקוט ולא תנוח עד שאני אהיה בת השירות השניה בבית הספר שמתאבדת...

אז היא החליטה לשים לי רגליים בכל דבר שאני עושה בבית הספר.

שלא לדבר על השיחה הנעימה שהייתה לי איתה אתמול שהגיעה למשפטים נפלאים ומרוממי מצב רוח כמו: "את ראש קטן, אי אפשר לעבור איתך, את בכלל לא עושה חשק לקנות לך כלום בסוף שנה"

והדובדבן שבקצפת,

"לא פלא שכל המורים מדברים עלייך ככה מאחורי הגב שאת בת השירות הכי לא נחמדה"

היה לי יום נפלא...

אבל אל תדאגו, הוא המשיך להיות מצוין כאשר הגעתי לבית החולים "הדסה" לתור שקבעו לי לפיזיותרפיה שאני מחכה לו כבר חודשים כי אני סובלת ממש... והודיעו לי שבגלל שלא הגעתי לשני התורים הראשונים, התור שלי התבטל.

וכתבתי ביומן שלי מתי אני אמורה להגיע, אין מצב שהתבלבלתי...

כאשר הפיזיותרפיסטית אמרה לי את זה, פתחתי את הפה כדי לענות לה והתחלתי למרר בבכי, הפיזיותרפיסט השני (הבחור החמוד עם הכיפה) לא הבין מה עובר עליי ואני משערת שנראיתי ממש מטומטמת אבל העובדה היא שלא הפסקתי לבכות במשך יותר מרבע שעה, פשוט בכיתי וזה לא הקל ולו במעט על ההרגשה המחורבנת.

זהו,

עכשיו אני אזכור.

סוף פוסט עצוב, חוזרים לשגרה...