21.3.05 עבר מהר..
ישבתי אתמול מול הטלווזיה ובהיתי בתוכניות למינהן,כל פעם עבר לי בראש"הייתי כאן..וגם כאן..וגם כאן.."
כל הזמן שואלי אותי אם זה לא מפחיד להיות שם..וכל מה שאני יודעת זה שאחרי שאת שם-שומדבר כבר לא מפחיד.
נזכרתי באושוויץ,היה שם צינוק,מטר על מטר,סגור בלי טיפת אור,ניסיתי להכנס לבפנים(מי רצה ניסה) וברחתי תוך שניה.
כל כך מפחיד,הרגשתי כאילו אני חיה שם.
לא מבינה איך.עזבו את ה"למה" ...איך?!
בערב יום השואה ישבנו עם סבא,לא הפסקתי לבהות במספר שעל היד.
דיברנו על המון דברים,בין השאר על הכותרת בעיתון.
"נזכור את השישה מיליון"
סבא אומר שזה נורא פשוט לזכור את המתים,רק חבל ששכחו את החיים.
שהוא מרגיש שהמדינה זרקה אותו לכלבים,בדיוק כמו שעוד המון ניצולים אחרים.
הוא צודק.
מצעד החיים לדוגמא,למה לוקחים את שמעון פרס והפירסיה שלו ומשלמים להם על מלונות יוקר כדי שייצגו את ישראל?
למה לא לקחת קבוצה של ניצולים ולשלוח אותם למצעד החיים?
כי המצעד הזה שייך להם-הם היו שם.
אם מישהו ישאל אותי מה זה גיבור אני לא אדע להסביר,אני רק אשלח אותו אל סבא.
כל כך הרבה דברים שלא קשורים אחד לשני,כל כך הרבה מחשבות רגשות ותהיות רצות במוחי ואין לי מושג בכלל איך להביע,אני רק יודעת שאני לא אשכח.
"לדעת כדי לזכור-לזכור כדי לא לשכוח"
"לא שכחתי-אני כאן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
