החיים שלי...

הפלא' מצלצל..

והשם של המ"פ מופיע.

כמובן שהמחלקה שלי היא היחידה בכל הבסיס שהיא המפקדת הישירה.

אישה מתוסכלת,

אישה שבאמת חסר לה ריגושים בחיים,

וכמובן שהכל נופל עלינו.

כשהיא מצלצלת אני תמיד חושבת פעמיים אם לענות,

כי כמו המ"צ שמתחבא בשיחים כדי לראות אם הוא יתפוס אותי נוסעת 130 קמ"ש,

או שאני מהירה מידי  בשבילו, זה אומר רק דברים רעים.

כמובן שבסוף אין ברירה וחייבים לענות,

לשם שינוי הודעה טובה..

"כשאת חוזרת מצפת, צאי הביתה ומחר את בחופש"

וואו, אופוריה מטורפת..

סופסוף קצת חופש.

באמת שקרעתי את התחת.

מגיע לי.

אחרי שנרגעתי מלספר לכל העולם ואחותו שהמ"פ הנבזית נתנה את היום ד' הראשון בחיים שלה,

והכבוד כולו שלי,

הטלפון מצלצל שוב.

"אסתי שומעת? אני מצטערת. אין מחר חופש, צריך לסוע דחוף לדרום, ואת הנהגת היחידה שמכירה את הדרך.."

חח...הנהגת היחידה.

בהתחשב בעובדה שאנחנו 2 וחצי אנשים, שחוץ ממני אף אחד לא החזיק מעמד יותר מחודש בתפקיד זה די אירוני.

היא הביאה אותי למצב של בכי. מעצבים.

זה שאני הוותיקה, לא אומר שיש לה רשות למוטט אותי לגמרי.

נרדמתי ושוב כיוונתי את השעון ל-5 ורבע.

ואמרתי לעצמי,

שאני שונאת אותה.

ואני שונאת את המ"פ הקודם שגרם לי לא לצאת מהצבא.

הדבר הטוב היחידי שמנחם,

זה שבסוף הנסיעה, תמיד הוא מחכה לי במשרד שלו,

עם שזיף אדמדם ובקבוק קולה קטן שרק עכשיו יצא מהמקרר.

או קינדר בואנו, תלוי כמה קשה היתה הנסיעה.

רק שיהיה קצת יותר מתוק. יותר קל.

"היתה תקופה כזאת,

שהאושר בא בזעם..

צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד.

לא נותר לנו אלא, לחבק את הצער..

להגיד אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.."

2-3/9/09- שדה בוקר