יש תחת המפקדת שלי בסביבות ה-5 מחלקות.
מתוכן רק המחלקה שלי מרגישה את הנוכחות שלה באופן קבוע.
הפיקוד שלה הוא יותר ישיר מאשר לשאר המחלקות.
כולם סובלים ממנה.
כולם פוחדים לדבר.
כל פעם שמתבצע אי צדק הם לא מדברים.
רק בוכים ומקללים מאחורי הגב.
המחלקה שלי נחשבת הכי בעייתית.
הכי חפשנית.
וזה לא ככה. אנשים אוהבים לפתוח עיניים.
אנחנו המחלקה הכי מסודרת, ובגלל זה חושבים שאנחנו לא עושים כלום כשאנחנו לא בנסיעות.
אוהבים לשמור על הסדר אצלנו.
כמו שהרס"ר אומר, זאת חלקת האלוהים שלנו.
ואם לא אנחנו אף אחד לא ישמור עליה בשבילנו.
אנחנו לעומת השאר החלטנו שאנחנו לא שותקים,
פתחנו במלחמה.
הלכנו לדבר עם כל האפשרויות העומדות לרשותנו,
ואף אחד לא נתן מענה לבעיות שקיימות על פני השטח.
החלטנו ביחד אחרי שעה וחצי של שיחה שאנחנו פונים לדרג הבכיר.
פנינו לסגנית, ביקשנו חשאיות שלא ידלוף לאנשים לא רצויים.
היא אכן פינתה לנו זמן והתכנסנו אצלה במשרד ארבעת המוסקטרים הוותיקים במחלקה.
אני, יוסי, גדי וסמי.
ישבנו ודיברנו והיא אכן הקשיבה,
חלק מהמזמן אמרה לנו לקחת דברים בפרופורציות, חלק מהזמן נדהמה ממה שסיפרנו לה על היומיום שלנו במחלקה תחת הפיקוד שלה, ובשאר הזמן הציעה פתרונות לבטיחות שלנו בנסיעה.
גילנו דברים, הפנמנו דברים ובעיקר פתרנו דברים.
נשארו הרבה דברים מעבר שלא פתרנו ולא דיברנו,
אבל כבר נטפל בזה, לפני שאני אשתחרר.
לכל דבר יש פתרון.
צריך לדעת לדבר.
למרות שלי זה לא משנה כבר, כי לא נשאר לי יותר מידי זמן, אני פשוט אוהבת את האנשים במחלקה שלי יותר מידי, ואם אני יכולה לעזור להם לשנות שיהיה להם יותר טוב, וליורשים שלי אחרי אני יעשה את זה.
כי אם לא אני אז מי?
יהיה בסדר, חודש חדש :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sweet Death