בלוז לשונאי המדים

כוס הזכוכית העגלגלה נותרה על שולחן חדרה כשם שהייתה.

צלולה ובוהקה. וטיפת יין סמוקה השקיפה מבעד לקימוריה. 

פסעתי לאיטי אל תוך החדר, שכובה הייתה אהבתי על מיטתה, ידייה פרוסות מעל לראשה.

זקיקי שערותיה נמרחים, עוטפים באהבה את הסדינים הצחורים המכסים את מזרן המיטה.

ואור החדר עמום נותר. נורת לילה אדמומית שולחת שבבי אור, מאפשרים לי לראות

ממטרים ספורים את תכול עינייה.

והלילה בעיצומו.

והזמן כאילו עומד מלכת, והעולם נושם לעד.

אני ניגש אל שולחנה. אוחז בשתי אצבעותיי את כוס הזכוכית העגלגלה.

מלטף בשפתיי את דפנותיה ומטה אותה מעלה. 

והיין מעצמו נלגם.

נוהר במדרון גרוני, מציף את הסכר שחוסם את המיצרים בתוך תוכי.

ועוד מבט אחד אל אהבתי.

ועוד מבט...